קטע הלימוד היומי #13
תרגיל משמעת או חיבור ישיר?
יש כמה אופנים בהם ניתן להתייחס למצוות שקיבלנו מהקב"ה בתורה:
אפשר לומר שלא ממש אכפת לאלוקים מהמעשה עצמו. כלומר, המעשה כשלעצמו אין לו משמעות. הבורא עושה לנו מעין "תרגיל משמעת": הוא רוצה לבדוק אם נקיים את דבריו או לא. אבל המצוות עצמן אינן פועלות פעולה כלשהי בעולם.
אופן אחר של הסתכלות הוא עמוק יותר: אכן למצוות יש תפקיד מעבר להיותם תרגיל משמעת, הם "מצַוותות" – מחברות אותנו עם בורא העולם. המצווה היא אמצעי להתקשר אליו. הוא נמצא אי שם למעלה, אנחנו נמצאים פה למטה, והמצווה מרימה אותנו אליו.
אבל ישנו אופן עמוק אף יותר להסביר זאת:
המצווה היא לא רק אמצעי להתקשר לקב"ה, אלא המצווה עצמה היא היא החיבור אליו. כלומר, הקב"ה 'צמצם' את עצמו לתוך אותה מצווה, ועכשיו כשאני מקיים אותה אני 'תופס' אותו בעצמו!
איברי המלך
רעיון זה מבוטא בזוהר במשל, בו מצוינים כי המצות הן ה'איברים' של הקב"ה. זהו כאמור משל מטאפורי, שכן לבורא עולם הרי אין גוף פיזי.
מדוע ממשיל זאת הזוהר לאיברים דווקא?
איבר זהו בעצם משהו גשמי, דומם, שממשיך בתוכו את האור והחיות – ה"אנרגיה" של הנפש. וכפי שתורת הקבלה מציינת זאת: איבר הוא כלי שמכיל בתוכו אור.
כמו שבגוף האדם יש 248 (המצוינות בדרך כלל בערכן הגימטרי – רמ"ח) איברים הממשיכים את הנפש, כך אצל הקב"ה יש 248 מצוות עשה, הממשיכות את האור האלוקי שלו לעולם. כשיהודי מקיים מצווה הוא לא רק הצליח ב"תרגיל משמעת", אלא הוא המשיך בפועל אור אלוקי לעולם.
כשם שבגוף יש 248 איברים, כך גם בנפש יש 248 "איברים". כאשר יהודי מקיים את כל המצוות במחשבה דיבור ומעשה, הוא בעצם קושר את כל איברי נפשו ל"איברים" של התורה, ועל ידי זה ל"איברים" של הקב"ה. ובעצם קיום המצווה קושר אותנו בקשר ישיר עם הקב"ה.
כשמסתכלים על המצוות כך, אין זה משנה אם אנחנו מבינים את המצווה או לא, אם אנחנו "מתחברים" אליה או לא, שכן עניין המצווה הוא קודם כל חיבור ישיר לקב"ה. הוא צמצם את עצמו לתוך אותה מצווה, לתוך אותו חפץ גשמי שעל ידו נעשית המצווה, ועל ידי קיום המצווה אנחנו מתקשרים איתו.
מהסבר זה ניתן להסיק, שהמצוות אינן רק מסורת או יצירת סדר חיובי כלשהו. הן קודם כל אלוקות ממש, זה חיבור ישיר לבורא העולם! כל שאר הדברים הנובעים מכך (מסורת, יציבות, סדר) הינן כבר "רווח נקי" ותוצאה מאוחרת.
ומה לגבי מצוות ה"לא תעשה"?
כפי שבמצוות ה"עשה" הכוח המניע הוא האהבה, ולכן האהבה מלובשת בתוך המעשים, כך במצוות ה"לא תעשה" הכוח המניע הוא היראה.
בפרק הקודם הסברנו שאהבה היא השאיפה להתאחד עם האהוב, וממילא היא מביאה אותי לקיים את רצונו באופן חיובי (כשאדם אוהב את חברו הוא רוצה לעזור לו). היראה, לעומת זאת, היא הרצון לשמור על הקשר ולא להחליש או חס-ושלום לנתק אותו, ולכן היא גורמת לאדם שלא לעשות מעשים שאינם רצויים לאהובו. ובהשלכה ישירה לנושא דיוננו – היראה היא הכוח המניע לשמור על מצוות הלא תעשה.
כיוון שלאחר ההתבוננות המתאימה נולד אצלנו בלב רגש של יראה, חשש מניתוק הקשר, ובעומק יותר, חשש "לאכזב" את הקב"ה – לכן נוודא שלא נעשה דבר ממנו הוא לא מרוצה, ואפילו לא משהו שאולי הוא לא יהיה מרוצה ממנו.
