קטע הלימוד היומי #14

שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים

את מצוות ה"עשה" השווינו לאיברים כיוון שהם ממשיכים "חיות", "אור אלוקי". את מצוות ה"לא תעשה" אנו משווים לגידים, כיוון שתפקידם של הגידים הוא לשמור על החיות שלא 'תברח' החוצה.
במצוות עשה, האדם ממשיך על עצמו אור אלוקי. אך כאשר הוא נכשל בלא תעשה הוא יוצר נקב בגוף הרוחני, המאפשר ל"קליפות" (כוחות הטומאה עליהם נסביר בפרקים הבאים) לבוא ו"לינוק" מהחיות, מהאור האלוקי שהמשיך עליו.

כמו אדם שמרוויח כסף ושומר אותו בביתו, הוא לא מסתפק בכספת ונועל גם את כל הדלתות והחלונות. הגנבים אורבים לו בחוץ ורק מחכים לרגע בו ישכח דלת או חלון פתוחים כדי לנסות לפרוץ פנימה ולהניח את ידם על הרווחים שלו.

והנמשל מובן. על ידי קיום מצוות עשה אנו 'מרוויחים' ואוגרים אור אלוקי, אך אם לא "נשמור" עליו ע"י הימנעות ממעשים שליליים (עבירות), יבואו הגנבים (כוחות הטומאה) וינסו להוציא מאיתנו את האור.

אם כן, הבריאות הרוחנית וגם הבריאות הגשמית שלנו תלויים במעשה המצוות ממש. ולכן, צדיק שרואה את הרוחניות, יכול להצביע על הבעיה, להבין מהי הסיבה הרוחנית לכך, ולהדריך אותנו איזו מצווה עלינו לחזק כדי להבריא!

מי בראש: הכוחות או הלבושים?

במבנה הנפש עצמה ברור שהרגש והשכל נעלים מהלבושים, הם הרבה יותר מאוחדים עם הנפש, אבל אם שואלים מה יותר מחבר אותי לקב"ה, השכל והרגש (מוחין ומידות), או הלבושים (מחשבה דיבור ומעשה), כאן תהיה התשובה הפוכה.

השכל והרגש הם אכן נעלים, אך הם באים מהאדם, וכיוון שהאדם הוא מוגבל גם הם מוגבלים. לעומת זאת, הקיום המעשי של המצוות, הוא רצונו הישיר של הבורא הבלתי מוגבל, ולכן על ידם הקשר אליו הוא בלתי מוגבל ובלתי אמצעי. וכפי שהזוהר אומר: 'אורייתא (התורה) וקודשא בריך הוא (הקב"ה) כולא חד (הם דבר אחד)'. ולכן, כאשר אני עושה מצווה בגשמיות באמצעות הלבושים, ועל ידי זה מתחבר לתורה, הרי באותו רגע אני מתחבר עם הקב"ה ממש.

לסיכום

בשכל אנחנו משכילים, מבינים ויודעים את גדולתו; בלב אנחנו אוהבים אותו (שואפים לדבוק בו) ויראים ממנו (רוצים לשמר את הקשר ולא לנתק אותו); ובלבושים אנחנו מתחברים אליו בפועל ע"י מחשבה דיבור ומעשה, המלאים בשכל וברגש המתאים.