קטע הלימוד היומי #16

צמצום ולא סילוק

כשאנו אומרים הקב"ה 'צמצם' את עצמו בתוך המצוות, אפשר היה לחשוב שהכוונה בצמצום היא שהבורא לא הכניס את כל כולו בתוך התורה אלא רק חלקים מסוימים, אבל לא זו הכוונה בצמצום.
כדי להבין זאת נשתמש במשל: כשמטיסים אסטרונאוטים לחלל, צריך לצייד אותם באוכל. אך מכיוון שאין שם מקום אחסון המספיק עבור אוכל לתקופה כזו ארוכה, פיתחו בנאס"א קפסולות של אוכל מיוחדות, כשכל קפסולה מכילה כל מה שאדם צריך לאכול ביום שלם.

הצמצום הוא לא ויתור על חלק מסוים, אלא ריכוז ותמצות של הכל. רעיון זה קיים בעוד תחום – היום ניתן להכניס ספריה שתופסת כמה חדרים לתוך כרטיס זיכרון קטן.

קוביות קרח

כשרוצים להעביר מים ממקום למקום, בעוד שחסרים כלים המתאימים לכך, העצה היא להקפיא את המים, וכך ניתן להעבירם. כך עשה הקב"ה עם התורה: הוא רצה להעביר לנו את חכמתו האינסופית, אך אנחנו מוגבלים ואין באפשרותנו לתפוס ולהכיל אינסוף, לכן הוא "הקפיא" את חכמתו וצמצם אותה לתוך התורה והמצוות.

כשם שמי שלא ראה קרח מימיו לא יבין כי בעצם מדובר במים, וכשתופסים את הקרח תופסים את המים (לא רק שהמים בתוך הקרח, אלא שהקרח עצמו הוא מים) – כך גם עם התורה. מישהו עלול לחשוב שהקב"ה לא נמצא בפנים, וזאת כיוון שהוא אינו מודע לכך שהקב"ה 'הקפיא' את עצמו, אבל בפועל, כשהוא מקיים מצווה או לומד תורה הוא תופס את הקב"ה בעצמו.

ליתר הבהרה: אמנם הוא תופס אותו כפי שהוא 'מצומצם' בתוך לימוד התורה וקיום המצוות, אך אין זה משנה. שהרי כשפוגשים חבר מהעבר ומחבקים אותו מרוב התרגשות, האם יכול מישהו לבוא ולומר שלא באמת חיבקנו את החבר אלא חיבקנו את הבגדים שלו? וודאי שלא. ברגע שתפסנו אותו, אין זה משנה אם הוא לובש בגד אחד או הרבה שכבות בגדים, איך שלא יהיה – הוא שם!

מצוות בעולם הזה או תענוגים בעולם הבא

מה יותר נעלה, קיום המצוות ומעשים טובים בעולם הזה, או "להתענג" על "זיו השכינה" בעולם הבא?
כשהנשמה עולה לגן עדן, היא נהנית מכל העבודה שעשתה בעולם הזה, היא מרגישה את האור האלוקי שהמשיכה בהתעסקותה בתורה ומצוות בהיותה כאן, בעולם הזה. אין תענוג גדול מזה, וכל משך היותה בגן עדן היא רק מתעלה ממדרגה למדרגה. אך עם כל זה, גם נשמה שמתעלה שם כבר אלפי שנים (כדוגמת רבי שמעון בר יוחאי שנמצא בגן עדן כבר אלפיים שנה, וכל שנה מקבל אור יותר ויותר נעלה) – היא בסך הכל נהנית רק מהאור של הקב"ה, אך לא 'תופסת' את הקב"ה בעצמו. כמו מישהו שנהנה מסעודתו של המלך, אך לא פגש, ובטח לא חיבק את המלך בעצמו.

לעומת זאת, כל אחד מאיתנו, כאשר הוא מקיים מצווה – אפילו הכי פשוטה, באותו רגע הוא תופס את הקב"ה בכבודו ובעצמו, והנשמות למעלה מקנאות בו! ממילא מובן גודל השמחה שבכל מצווה ומצווה שאנו עושים.

קיום מצווה לעומת לימוד וידיעת התורה

בשני המצבים של קיום מצווה או לימוד תורה, אנחנו בעצם מתחברים עם הבורא. אך בכל זאת, אופן החיבור הוא שונה.

בקיום מצווה הקב"ה מקיף אותנו. הוא עוטף אותנו, הוא מסביבנו, כמו התעטפות בטלית.
בלימוד יש מעלה נוספת. לימוד הוא שונה. הלימוד לא נעשה על ידי חפץ גשמי, אלא על ידי השכל. השכל הוא רוחני והמעלה שבו היא שהוא יכול גם "לתפוס" וגם "להיתפס".

כאשר אנחנו לומדים משנה או גמרא או הלכה, השכל שלנו מקיף ותופס את החומר הנלמד, אבל בו זמנית החומר הנלמד מקיף אותנו ותופס אותנו. לכן, כאשר אנו שקועים בלימוד, למבחן לדוגמא, אנו 'מתנתקים' מעט מן הסובב אותנו. אנחנו צריכים שקט ומנסים להתרכז. הדבר הנלמד תופס ומקיף את השכל שלנו באופן שאנו 'בתוכו'.

חיבור כזה, להיות בבת אחת גם מקיף וגם מוקף, לא ניתן לעשותו בדבר גשמי. כיוון שבגשמיות – אתה או מקיף או מוקף (אי אפשר שאותה טלית בה אנו מתעטפים גם תהיה באותה שעה עטופה על ידינו). ולכן המעלה הגדולה בלימוד התורה היא שאנחנו מתאחדים עם "נותן התורה" משני הכיוונים בו זמנית! אין התאחדות גדולה מזו.

ולכן אין זה משנה מה לומדים בתורה, ואין זה משנה אם הלימוד נוגע למעשה בפועל או לא. עצם הלימוד עצמו פועל את הייחוד המיוחד הזה.

מצוות – לבושים, תורה – מזון

לכן המצוות מושוות ללבושים, כי עיקר עניינם שהם מקיפים אותנו; והתורה מושווית למזון, כי היא בתוכנו, מזינה אותנו. כמו שלחם מזין את הגוף, כך לימוד התורה מזין את הנשמה.
יש לציין כי יש גם מעלות בקיום המצוות שאין בלימוד התורה, והדיון אודות המעלה של כל אחד מהם על השני מופיע בפרקים מאוחרים יותר של ספר התניא.

לימוד תורה לשמה

אך כל זאת כאשר לימוד התורה נעשה באופן של "לשמה".
לימוד התורה צריך להיות שלא למטרות אישיות, כמו צבירת ידע והשגת כבוד, אלא לשם שמיים. היינו לצורך התחברות עם הבורא. כאשר הלימוד נעשה מתוך מטרה טהורה זו, באמת נפעל החיבור המושלם עם הקב"ה ונמשכים ה"אורות" המוזכרים לעיל.

כדאי אולי לציין, שכיוון שאי אפשר לקפוץ ישר למדריגת ה"לשמה", וצריך הרי להתחיל ממשהו, אז אומרים שאפשר להתחיל ללמוד קצת 'לא לשמה', כאשר המטרה הסופית היא להגיע ללימוד לשמה – "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה", וכפירוש החסידות שגם "התוך" – הפנימיות של הלימוד שלא לשמה הוא לשמה, כיוון שכל יהודי בסופו של דבר מעוניין בחיבור עם הקב"ה.

לסיכום

הקב"ה הכניס את עצמו בתוך התורה, ועל ידי לימוד תורה וקיום המצוות אנו מתחברים אליו. המעלה בלימוד התורה על קיום המצוות היא בכך שלימוד התורה מאחד אותנו יותר עם הקב"ה.