קטע הלימוד היומי #18

מידות מקולקלות (ומעט טובות…)

כתוצאה מכך שהנפש הבהמית מרגישה עצמה נפרדת, גם המידות שלה מקולקלות.

את המידות אנחנו מסווגים לארבע קבוצות, בהתאם לארבעת היסודות:

יסוד האש מביא לכעס וגאווה. כשם שהאש (להבת האש) שואפת תמיד לעלות לכיוון מעלה, כך גם אדם הנתון בכעס ובגאווה. גאווה היא תנועה שאדם מגביה את עצמו. כעס וגאווה גם קשורים זה בזה כיוון שהגאווה מביאה לידי כעס. כאשר אדם מרגיש מעל כולם (גאווה) אז כתוצאה מכך הוא כועס הרבה, כי הוא מרגיש שכל דבר שעושים זה נגדו.

יסוד המים מביא לתענוגים, כיון שהמים מצמיחים את התענוגות (מאכלים וכו').

יסוד הרוח הוא הגורם לליצנות, הוללות, התפארות ודברים בטלים. כולן נובעות מיסוד הרוח, כולן מצב שאדם "עושה רוח" ללא תוכן אמיתי וממשי.

מיסוד העפר מגיעות התכונות עצלות ועצבות. העפר הוא היסוד הכבד מכולם, המושך אותנו כלפי מטה. וכך הן המידות: עצלות – משיכה למטה בצד הפיזי, ועצבות – משיכה למטה בצד הרוחני/נפשי. אגב, שתי המידות קשורות אחת בשניה, וכל אחת מהן גוררת את חברתה. מי שעייף ועצל מגיע לעצבות, ולפעמים גם להיפך, מי שעצוב יהיה עייף ועצל.

אמנם, אנחנו לא עד כדי כך רעים… יש לנו בנפש הבהמית גם מידות טובות. בכל אחד מאיתנו טבועות תכונות של רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (עזרה לזולת).

כוחות הנפש הבהמית

זה לעומת זה ברא אלוקים. כלומר, שכל מה שקיים בצד הקדושה קיים גם בצד השני.

ולכן, כמו שבנפש האלוקית הסברנו תחילה על המהות שלה ואחר כך עברנו לכוחות שלה, כך גם כאן, לאחר שדיברנו על המהות, נסביר קצת על הכוחות.

גם לנפש הבהמית עשר כוחות, המחולקים לשניים, כוחות שכליים וכוחות רגשיים.

הכוחות השכליים כוללים: חכמה בינה ודעת, והכוחות הרגשיים: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.
אלא שבנפש הבהמית, הכוחות מכוונים לכיוון אחר…

החכמה של הקדושה גורמת לאדם ביטול וענווה. לעומת זאת, החכמה של הקליפה מביאה אדם לישות. כלומר, אדם שלומד תורה – ככל שיידע יותר יהיה בטל יותר לקב"ה (יבין יותר כמה הוא קטן לעומת הקב"ה, ויהיה מוכן יותר לוותר על דעותיו ורצונותיו בשביל "דעותיו ורצונותיו" של השם). לעומת זאת, כשאדם לומד חכמות אחרות – ככל שילמד יותר, כך ירגיש יותר את מעלתו ויבוא לידי גאווה.

המדות אף הן דומות בתפקידן – ולמשל, כוח החסד. בקדושה, כוח החסד מתבטא באהבה להשם ונתינה לזולת. לעומת זאת בקליפה כוח החסד מתבטא באהבה לתענוגים גשמיים, וכן הלאה לגבי שאר הכוחות (גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות).

ההבדל הגדול בין מבנה הנפש האלוקית למבנה הנפש הבהמית הוא, שבנפש האלוקית השכל מוליד את הרגשות ומכוון אותם. השכל שולט בלב. בנפש הבהמית המצב שונה, שם הרגש יותר חזק מהשכל. הרגש משתמש בשכל להצדיק את התאוות שלו, והתאוות הן בהתאם לרמת השכל. לדוגמא, ילד קטן שמוחו עדיין קטן – מתאווה לדברים קטנים, לסוכריות, ממתקים וכד'. כאשר הוא גדל וגם שכלו מתפתח, אז אותה מידת תאווה מחפשת דברים גדולים יותר – כסף, כבוד וכן הלאה. בגיל צעיר שואפים לאופנוע צעצוע, וכשגדלים שואפים לאופנוע אמיתי… המידה נשארת אותה מידה, השינוי בשאיפה נובע מכך שהשכל התפתח.