קטע הלימוד היומי #2
מבנה הנפש
לכל אחד מאיתנו ישנן שתי נפשות. לא אחת, אלא שתיים.
נעשה היכרות: הנפש הראשונה היא הנפש שמחיה אותנו, ואותה אנחנו מרגישים רוב הזמן. הכינוי שלה הוא "הנפש הבהמית". לא שאנו בהמות חלילה, אלא שבמהות הפנימית שלה היא מסתכלת על העולם כמו בהמה. כמו שבהמה דואגת בעיקר לעצמה, ועסוקה רוב הזמן בעניינים פיזיים, גשמיים וארציים (אכילה, שינה וכדומה), כך גם הנפש הבהמית סובבת בעיקר סביב עצמה. היא רואה את עצמה כמרכז העולם, וממילא הכל בשבילה והכל מגיע לה. לפעמים זה נעשה בגסות והיא אומרת זאת בפירוש במילים או בהתנהגות, ולפעמים בעדינות יותר, באופן פחות מורגש, אולם זה תמיד נמצא שם בפנים. במילים מודרניות, אפשר לכנות את הנפש הזאת כנפש ה"אגו". האדם דואג בעיקר לעצמו, ופועל מתוך אינטרסים.
זה אולי נשמע קצת חריף לבוא ולומר פסיקה שכזו, אך כל אחד מוזמן להתבונן בעצמו במבט כנה, ולבדוק 'האם אני עושה בשביל אחרים לפני שאני עושה בשבילי'?, 'האם אני נותן בשביל אחרים גם כשלא יוצא לי מזה כלום'?, 'האם אני מוכן לוותר בשביל אחרים גם אם אני לא יקבל מזה כבוד או כסף, אולי אפילו סיפוק'?
(שווה לעשות בדיקה עצמית. נסו להעביר יום שלם בלי לומר את המילה אני, או בלי לדבר על עצמכם בכלל).
אז איך יוצאים מזה? או, האם בכלל צריך לצאת מזה?
ניתן להניח במידה רבה של וודאות, כי אכן כל אדם סביר מעוניין לצאת ממעגל 'בהמי' זה, כיוון שזה שורש הבעיות שלנו בחיים. זה מה שחוסם ומעכב את ההתפתחות שלנו בכל תחום, כיוון שהאינטרס העצמי הזה לא מאפשר לנו להשתחרר ולהתקדם.
יתירה מכך: כל המידות הרעות מגיעות משם. אני כועס – כי פגעו באגו שלי; אני מקנא – כי זה מאיים על האגו שלי; אני אפילו אוהב כתוצאה מהאגו שלי! במצב עניינים שכזה, אפילו האהבה עלולה לחזור אליי כבומרנג ולהתנקם בי, כי למעשה הייתה זו אהבה עצמית (=אהבתי את עצמי) ולא אהבה אמיתית לזולת, ובבוא היום זה יתגלה.
אכן, אם לא הייתה לנו את הנפש השנית – האלוקית, לא היה לנו פיתרון. היינו מבלים את כל חיינו סביב האגו שלנו, אך כיוון שיש בנו נפש נוספת, התמונה משתנה…
הנפש השניה
בכל יהודי יש גם נפש אלוקית. נפש זו היא 'חלק אלוקה ממעל ממש'. כלומר, חלק ממשי ואמיתי מאלוקים ש'הושתל' בתוך כל אחד מאיתנו (איך וכיצד זה התבצע – יוסבר בפרק הבא). נפש זו אינה אינטרסנטית וכל רצונה הוא לדבוק בבורא.
התנהגותן של שתי נפשות אלו באדם היא כמו נר: מחד, שלהבת האש שבו שואפת לעלות למעלה ומוכנה לוותר על מציאותה וקיומה תמורת חיבור לשורש שלה, לאש העליונה. מאידך, השעווה שבנר נמשכת כלפי מטה.
כך גם שתי הנפשות שבתוכנו: הנפש האלוקית שואפת להתחבר לבורא, בעוד הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה, ומחפשת לדאוג לעצמה וליהנות מתענוגות העולם על חשבון כל דבר אחר.
המהות הפנימית
בין שתי הנפשות, בתוכנו פנימה, מתחולל באופן תדיר מאבק איתנים. מאזן הכוחות בין הנפשות שונה מאדם לאדם, ולפיו נוכל להגדיר מחדש את המושגים צדיק, רשע ובינוני (ונגלה שמדרגת הבינוני היא מדרגה מאוד מאוד גבוהה שהלוואי ונתקרב אליה אפילו מעט).
אצל צדיק, המלחמה בין שתי הנפשות הסתיימה בניצחון מוחץ. הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית, היא נלקחה בשבי וקבלה אזרחות חדשה לחלוטין. לא רק שאינה מתנגדת יותר, אלא היא אף עברה לצד השני. מצב זה מתבטא בכך שאצל צדיק לא רק שהוא בכלל(!) לא עובר עבירות, ולא רק שהוא עסוק כל היום במעשים טובים, אלא שגם בפנימיותו אין בו שום רצון או משיכה לצאת מתחום הקדושה והמצוות. הוא לא עושה דבר כזה, לא מדבר על דבר כזה, ואפילו לא עוברת בו מחשבה כזו.