קטע הלימוד היומי #23

שירות תיקונים

איך אפשר לתקן את המקולקל, אם אכן התעסקתי בענייני חולין (קליפת נוגה), רק מתוך ישות, איך אוכל לתקן זאת, האם אותו מעשה יישאר לעד בתוך הקליפות?
התשובה היא שלא, כאשר אני מתחרט על הדבר ומחליט לא לעשותו שוב (=תשובה), אז גם אני וגם המעשים שלי יוצאים מהקליפה.

מה קורה אם ניסיתי להוציא ניצוץ מדבר איסור (שלוש קליפות הטמאות), למשל אם ניסיתי להעלות בשר לא כשר לקדושה ע"י שאכלתי אותו, ברכתי עליו, כיוונתי שאשתמש בכוח האכילה לתפילה ולימוד תורה, ואפילו עשיתי את זה בפועל… האם זה מתקן אותו או לא?

באופן טבעי ונורמלי – אין לכך תקנה. כיוון שהחיות הייתה בשלוש קליפות הטמאות, לא הייתה לי שום אפשרות להוציא משם את הניצוץ האלוקי, לא יעזרו כל הכוונות שבעולם.

אגב, יתכן כי הניצוץ באותו דבר איסור הוא אפילו גדול יותר מהניצוץ בדבר ההיתר, אך הוא אסור שם, אסור מלשון קשור, הוא קשור כל כך חזק ואין אפשרות לשחרר אותו משם. לעומת זאת בדבר ההיתר, הניצוץ "מותר" (משוחרר) מהכבלים שלו, ולכן אפשר להעלותו לקדושה בכוונה המתאימה, ואפילו אם לא התכוונתי כראוי אפשר לתקן.

כל זה הוא בדרך הטבע, אבל יהודי הוא למעלה מהטבע ויש לנו אפשרות לתקן אפילו מעשים של שלוש קליפות הטמאות – באמצעות תשובה מאהבה: כאשר מתחרטים על אותו מעשה חרטה אמיתית מעומק הלב. לא מחשבה חולפת, אלא מתוך התבוננות פנימית עמוקה, מתוך הבנה רצינית של חומרת המעשה, ורצון אמיתי להשתפר ולהשתנות, אז מגיעים למצב שבו הזדונות (המעשים השליליים שעשינו) מתהפכים לזכויות. זו דרגה מאוד נעלית, והיא אינה מושגת בקלות. בדרך כלל – ברוב מוחלט ומוחץ של המקרים – גם כאשר האדם עושה תשובה, היא אינה בדרגה כה גבוהה, אלא תשובה "רגילה", שעיקרה התנתקות מהמעשים השליליים והחלטה נחרצת שלא לעשות אותם יותר.

על התשובה ברמתה הנעלית יותר נאמר, שבעלי תשובה נמצאים במקום גבוה מהצדיקים, כיוון שהצדיקים לא יכולים להעלות ניצוצות מהקליפות הטמאות (בפשטות, כי הם לא מתעסקים איתם בכלל), ולעומתם "בעלי תשובה" יכולים להוציא את הניצוצות אפילו מהקליפות הטמאות.

איך יתכן שמעשה שלילי הופך לחיובי?

כיצד יתכן שעבירה הופכת לזכות? התשובה היא פשוטה. העבירה היא זו שהביאה את אותו אדם לחזור בתשובה.
אם הוא לא היה עובר עבירה, הוא לא היה מרגיש רחוק מהקב"ה, ולא היה לו בכלל על מה להצטער. העובדה שעבר עבירה, היא זו שגרמה לו 'להישבר' ולהצטער מעומק הלב, ולכן עכשיו יש לו רצון הרבה יותר חזק להתקרב לבורא.

חשוב להדגיש: אין כל היתר או הצדקה להתחיל לעשות עבירות כדי "להעלות את הניצוצות לקדושה"… שהרי כל הסיבה שהם עולים לקדושה הוא מצד החרטה העמוקה והאמיתית, וברור שמי שעושה עבירה בכוונה – לא תהיה לו אחר כך חרטה אמיתית. ולכן נאמר: "האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה", היינו, שאי אפשר "לתכנן מראש" לחזור בתשובה על עבירות שאנו מתכוונים לעבור.

לאידך, אם כבר עברנו עבירה, אזי כעת, על ידי תשובה מעומק הלב נוכל באמת להוציא את הניצוץ מאותו דבר איסור, ולהפוך את הזדון לזכות.

אם להשתמש במושגים של היום, לפי הסתכלות זו אנחנו בעצם "ממנפים" את העבירות שלנו. במקום לתת להם להפיל אותנו ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו, אנחנו משתמשים בהם כדי לעורר את הכוחות הכי פנימיים והכי עמוקים שבנו, כדי לחזור אל הקב"ה בכל הכוח, ובכך להפוך את הזדונות לזכויות.

פספסה יום כיפור, והרוויחה…

לאחד מבתי חב"ד בעולם הגיעה בחורה צעירה במוצאי יום כיפור, וסיפרה שבאה להיות ביום כיפור בבית חב"ד. היא הסבירה, שאף שהיא בחורה חילונית, מעולם לא פספסה צום ביום כיפור וזוהי מצווה שמאוד מאוד חשובה לה. השליח באותו בית חב"ד לא ידע איך להודיע לה שהשנה היא אחרה את המועד, אך בלית ברירה סיפר לה כי יום כיפור כבר נגמר, והשנה היא כבר לא צריכה לצום.

אותה בחורה הוכתה בהלם, והצטערה עד עמקי נשמתה על כך שטעתה ולא הגיעה בזמן לצום. היא הצטערה על כך הרבה יותר ממה שהצטערה אי פעם בכל ימי הכיפור בהם צמה והתחרטה על המעשים שעשתה במשך השנה.

דווקא מתוך הצער העצום הזה, היא החליטה שהיא רוצה לתקן ולהתקרב עוד יותר לקב"ה, ובאמת בעקבות אותו יום כיפור (שפספסה) היא חזרה בתשובה שלימה…

לסיכום

ההבנה שבורא עולם נמצא איתנו כל הזמן בכל מקום, היא הבנה שצריכה להכניס שמחה לחיינו. אנחנו לא לבד, הוא מלווה אותנו ודואג לנו כל הזמן, הוא אוהב אותנו אהבה אינסופית.

הוא קבע מערכת שעובדת לפי כללים מסוימים, ורוצה שאנחנו ננהג לפי אותם כללים. כשלומדים רק את החלק הגלוי שבתורה, יודעים רק מה אסור ומה מותר, אך לא מבינים למה.

בחלק הסוד שבתורה, ובפרט בספר התניא, אפשר להתחיל להבין מה קורה "מאחורי הקלעים" של העולם – למה יש דברים אסורים ומותרים, מה התוצאה של עשיית איסור או של עשיית מצווה. בפרק הזה למדנו קצת על ההבדל בין קליפה וקדושה, כדי להתחיל לקבל את המושגים של האופן בו הקב"ה מסתכל על העולם, ולנסות להתאים את עצמנו לאותה הסתכלות.