קטע הלימוד היומי #29

נשמות מעולם ה"אצילות"

בקבלה מוסבר כי ישנם ארבעה עולמות רוחניים מרכזיים. כאשר העולם הנעלה ביותר הוא "עולם האצילות", והעולם הנמוך ביותר הוא "עולם העשייה". "עולם האצילות" נבדל משלושת העולמות הבאים אחריו, בכך שהוא מאוחד לחלוטין עם הבורא, הפירוד מתחיל ב"עולם הבריאה". אמנם גם "עולם הבריאה" בטל לחלוטין לקב"ה, אך שם יש כבר הרגשה של "ישות".

נשמותיהם של הצדיקים הגמורים הן נשמות מ"עולם האצילות", ונשמותיהם של הצדיקים שאינם גמורים הן מהעולמות "בריאה, יצירה, עשייה".

הצדיקים הגמורים חיים בעולם שלנו את המציאות של "עולם האצילות", ולכן מרגישים מאוחדים עם הבורא בכל רגע. לעומת זאת, הצדיקים שאינם גמורים למרות שהטוב שולט בהם באופן מוחלט, אך כיוון ששורשם בעולמות "בריאה, יצירה, עשייה" – יש בהם כבר קצת פירוד, ולכן בפנימיות ובצורה נעלמת יש בהם מעט מזעיר של רע שעדיין לא "מאסו" בו באופן מוחלט.

בני עליה

הצדיקים הגמורים נקראים גם "בני עליה", מכיוון שהם מעלים את הרע והופכים אותו לטוב. את החושך עצמו הם הופכים לאור. בנוסף, גם העבודה שהם עושים בקיום התורה ומצוות, היא לא לשם עצמם, לא לשם תענוג גשמי ולא לשם תענוג רוחני. לא לשם שכר גשמי ולא לשם שכר רוחני, אלא נטו "לשם שמים".

כלומר, אצל הצדיק שאינו גמור העבודה היא עדיין קצת לשם עצמו, הוא אוהב את הקב"ה, הוא רוצה לדבוק בו, עדיין יש כאן רצון עצמי. אמנם רצון קדוש, אך עדיין הרצון של הצדיק נרגש כאן.

אצל הצדיק הגמור לעומת זאת, הביטול לקב"ה הוא ברמה אחרת. מה שמניע אותו לפעול זה אך ורק רצון השם. הוא לא מחפש את הדביקות בהשם, ואפילו לא את הרוויית נפשו הצמאה לאלוקות, אלא את רצון השם בלבד. כמו בן שעושה בשביל אביו ואימו, שאוהב אותם יותר ממה שאוהב את עצמו, ומוכן למסור את עצמו בשבילם.

לכן אצל הצדיק הגמור אין עבודה מתוך אינטרסים. אצלו אין את הנקודה שהמעשה הוא מתוך אגו או ישות.

כאשר הוא פועל, הוא לא חושב מה יגידו עלי, מה יצא לי מזה, אצלו נרגש העניין עצמו. וכך הוא חי לא רק בזמן שהוא בבית הכנסת, אלא כל היום שלו הוא כזה. המוח מלא בגדולת השם, הרגשות הן יראת ואהבת השם, המחשבות משוטטות רק בענייני קדושה, וכך גם הדיבורים והמעשים. גם כשהוא עוסק בענייני חולין, הכל "לשם שמיים", הוא מגלה אלוקות בכל דבר עמו הוא בא במגע, וזאת לכתחילה המטרה שלו בכל דבר שהוא עושה.

מסופר על אדמו"ר הזקן (המחבר של ספר התניא) שמידי פעם היו שומעים אותו פונה לקב"ה ואומר: "אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה בגן עדן שלך, אני רוצה רק אותך בעצמך". כלומר, הוא לא חיפש תענוגות רוחניים, לא חיפש שכר או "פרסים", אלא רצה רק את עצם החיבור לקב"ה.

אוכל כדי לברך

מספרים על יהודי שהגיע פעם להתארח בביתו של צדיק. לאותו יהודי הייתה חיות גדולה בברכות. הוא היה נוהג לומר כל ברכה בקול גדול ובכוונה גדולה. כשהיה בביתו של הצדיק עקב אחר הנהגותיו, וראה כי הצדיק מברך בשקט, והיה נראה כאילו אינו מברך בכוונה גדולה. כתוצאה מכך נפלה לו ליהודי מחשבה שאותו צדיק לא מתכוון מספיק בברכות.

הצדיק קרא את מחשבתו ואמר לו: "אתה יודע מה ההבדל בין הכוונות שלנו בברכות? אתה מברך כדי לאכול, ואני אוכל כדי לברך…"

אצל צדיק גמור, כל עולמו הוא סביב הקדושה, סביב הקב"ה, כל חייו הם מסכת רצופה של קיום רצון השם.

לסיכום

צדיק כפי שמוסבר בספר התניא, זה לא רק אחד שעושה הרבה מעשים טובים רוב הזמן, אלא מדובר במי שהמהות הפנימית שלו השתנתה, הוא גירש את הרע. אין לו כבר מאבק פנימי בין הנפשות.
אצל רובנו מצב זה לא שורר, וסביר להניח שגם לא נגיע לכך.

בדרך כלל צדיק נולד עם הפוטנציאל להיות כזה, ומקבל כוחות מיוחדים מלמעלה כדי להגיע לכך. אם כך מדוע אנו לומדים על כך, הרי השאיפה שלנו היא להגיע להיות "בינוני"?

התשובה היא, שכדי להבין טוב מהו בינוני צריך להבין היטב מהו צדיק. ובנוסף, על ידי ההבנה במהותו של צדיק, נוכל גם למקם את עצמנו במקום הראוי, ולא לטעות ולחשוב שאנחנו במדרגה שלא לפי ערכנו. מסופר על חסיד גדול בשם ר' הלל, שכשלמד תניא פעם ראשונה אמר: "עד עכשיו חשבתי שאני צדיק, עכשיו אני סבור שהלוואי ואהיה פעם בינוני…"