קטע הלימוד היומי #30

פעם נכנס יהודי שאינו מחסידי חב"ד לרבי מלובביץ' לפגישה אישית. אותו יהודי היה חסיד מחסידות אחרת. הרבי ביקש ממנו כי יאמר לו חידוש תורה ששמע לאחרונה מהרבי שלו. החסיד סיפר כי הרבי שלו לימד את הגמרא שאומרת שכל יהודי – גם מפושעי ישראל – הוא מלא מצוות כרימון. ושאל כיצד זה יתכן, שהרי אם הוא רשע איך יכול להיות שהוא מלא מצוות כרימון?!

הרבי מלובביץ' אמר לו שגם הוא למד את הגמרא הזו, ועלתה לו שאלה, אך השאלה שלו היא שונה. הוא שואל, אם אותו יהודי הוא מלא במצוות כרימון, למה הגמרא אומרת עליו שהוא מפושעי ישראל…?

הכל תלוי בזווית ההסתכלות שלנו. ודאי שאנו רוצים ללמד זכות על כל יהודי ויהודי, אך מצד שני חשוב גם להגדיר את הדברים כראוי, כדי שנדע היכן עובר הגבול בין רשע, בינוני וצדיק. אחר כך נלמד זכות על מי שצריך. בפרק זה נתמקד בעיקר בהגדרה המדויקת של המושג רשע כפי שמוסבר בספר התניא.

רשע

על פי ההבנה הפשוטה, רשע הוא מי שעושה בעיקר עבירות ומעט מצוות. אך על פי התניא ההגדרה היא שונה: לא מסתכלים רק על המעשים כי אם על הפנימיות. רשע הוא אחד כזה שהנפש האלוקית לא נצחה את המאבק הכולל בנפש הבהמית. אם ניכנס לתוך הלב של הצדיק נמצא שם רק נפש אלוקית, אך אם ניכנס ללב של הרשע נמצא שם בעיקר נפש בהמית ומעט מזעיר נפש אלוקית.

יכול להיות שב"לבושים" – במחשבות, בדיבורים ובמעשים, הוא בדרך כלל שולט בעצמו. חלק מהזמן, או אפילו רוב הזמן, הוא לא עובר עבירות. אך עדיין הוא ייחשב רשע, כיוון שמדי פעם הוא מסוגל להיכשל ולעבור עבירה בפועל. זה לא מושלל אצלו באופן מוחלט. במקרים מסוימים, בנסיבות מסוימות, הוא גם עלול לבצע עבירות.

ההגדרה כאן היא מאוד קיצונית, כיוון שיכול להיות אדם שעושה מעשים טובים רוב הזמן, כמעט ולא עובר עבירות ועדיין לפי התניא יקרא רשע. זאת מכיוון שבמבחן התוצאה שייך אצלו עדיין ביטוי חיצוני של "רוע".

רשע וטוב לו, רשע ורע לו

כמו שבצדיק מנינו שתי מדרגות, כך גם ברשע. אצל הרשע וטוב לו הרוב רע אבל יש גם טוב, ולכן הוא עוד מנצח את הרע (וכאמור, יתכן שרוב הזמן הוא ינצח את הרע). אבל אין אצלו את ההרגשה שעבירה היא דבר פסול לחלוטין. הוא לא "התבטל" באופן סופי ומוחלט לקב"ה. חסרה אצלו ההחלטה הברורה שהוא מקבל עליו עול מלכות שמיים מעתה ועד עולם, ולכן לא תמיד ידה של הנפש האלוקית היא על העליונה.

אך לאחר שהוא כבר עבר עבירה (כתוצאה מהרע הקיים בנפשו), הוא מתחרט עליה ומתקן את דרכיו. הרשע ורע לו, לעומת זאת, הגיע כבר למצב שלא מפריע לו לעבור עבירות, הוא לא מרגיש אשם בכך, ואינו חש צורך להתחרט. בעצם, אצל הרשע ורע לו אין טוב כלל (כפי שאצל הצדיק וטוב לו אין רע כלל).

הפירוש 'אין טוב כלל' הוא – שבהרגשתו הטוב אינו קיים. עדיין יש לו נפש אלוקית, אך היא אינה מורגשת. לכן, אף על פי שהוא רשע הוא עדיין נקרא יהודי, כפי שאומרים חז"ל: "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא".

יהודי נשאר יהודי. הוא יכול להשלים מניין, הוא יכול וצריך וחייב להניח תפילין. הוא צריך להתחרט על המעשים הרעים, לתקן את דרכיו כדי לשוב ולהיות מחובר לבורא בפנימיות.