קטע הלימוד היומי #34

הירושה

בתקופה בה התחיל האדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) להנהיג את החסידות, ההתנגדות לחסידות עוד הייתה חזקה. פעם אחת הגיע הרבי לעיר בה היו הרבה תלמידי חכמים, והודיע כי יגיע לדרוש בבית הכנסת הגדול.

כשהגיע לבית הכנסת, אמר לקהל כי הם יכולים לשטוח בפניו את כל השאלות שיש להם כנגדו, וגם שאלות כלליות בנושאי אמונה בה' ובתורתו וכו', והוא מבטיח כי יספק תשובות לכולם, הוא לא יעזוב עד שיאמרו לו כי השאלות נענו.

ואכן כך היה, כולם הגיעו עם כל השאלות שיכלו לחשוב עליהם, הם ניסו למצוא את השאלות הקשות והמורכבות ביותר על אמונה ורוחניות, על חסידות וקבלה וכד', ולראות האם יוכל להשיב על כולם באופן שיניח את דעתם.

כשסיימו לשאול את כל השאלות והגיע תורו לענות, עלה על הבימה בבית המדרש, ובמקום להתחיל לענות, הוא התחיל… לנגן ניגון. לא שיר עם מילים. המילים מצמצמות אותנו, הן מגבילות את המשמעות המבקשת להתבטא בלחן. כשמנגנים ניגון ללא מילים זה כבר מרגיש אחרת… בכל אופן, הוא ניגן את הניגון ונכנס לדביקות ובעקבותיו כל הקהל ניגן את הניגון ונכנס גם כן לדביקות.

כשסיים כעבור כמה דקות וכולם פקחו את העיניים, הוא שאל האם נשארו עוד שאלות. כולם ענו לו כי אין כבר שאלות, הכל "מסתדר" להם, הוא יכול ללכת.

אחרי כמה דקות הם התעוררו מהדביקות, השכל התעורר מהתרדמת שנפלה עליו, וכל השאלות חזרו בחזרה…

הם רדפו אחרי האדמו"ר הזקן ותפסו אותו ביציאה מהעיר. "מה עשית לנו?" שאלו "כל השאלות חזרו".

אדמו"ר הזקן הסביר להם כי הוא רצה רק להמחיש להם שהשכל זה לא הדבר הכי נעלה בנפש, יש מקום גבוה יותר. כשניגנו את הניגון הרגישו את הנשמה, כשמרגישים את הנשמה אין שאלות.
אהבה מסותרת

בחלק הראשון של ספר התניא למדנו מהו הבינוני, עד כמה מדרגה זו נעלית, ואיך אנחנו יכולים להגיע אליה. הדרך עליה דיברנו דורשת עבודה מאומצת בשכל. דרושה התבוננות שכלית מעמיקה שתוליד את הרגשות שבלב שיובילו אותנו לקיום המעשה בפועל.

אבל מה יעשה מי שלא מסוגל לעשות את התהליך השכלי? לא לכל אחד יש את הנתונים והכישורים המתאימים לכך. לא כל אחד מסוגל להתרכז בהתבוננות, לא כל אחד מסוגל ללמוד ולהבין היטב את החומר שבו צריך להתבונן. וגם אם יש יכולת להתבונן, לא תמיד הלב מתפעל מכך. אמנם מי שיצליח בכך זו תהיה בשבילו "דרך המלך", אך מי שאינו מסוגל ימצא את עצמו נשאר מחוץ לתמונה.

בפרק השלישי בתניא הוסבר כי המידות שבלב נולדות מהשכל שבמח. השכל מבין, מתבונן ויודע, וכתוצאה מכך בלב יש רגשות של אהבה ויראה לבורא.

בהמשך יובהר, כי האמת היא שהרגשות האלו כבר קיימים אצלנו בנפש. אמנם אנחנו לא מרגישים אותם רוב הזמן, ולכן האהבה הזו להשם נקראת "אהבה מסותרת", אך אף על פי כן האהבה הזו נמצאת שם, ולנו לא נותר אלא ללמוד כיצד ניתן לגלות אותה, גם בלי התבוננות שכלית.

בן של מלך

כל יהודי הוא הרי בן של הקב"ה. בן לא צריך להתבונן כדי לאהוב את אביו, הוא לא צריך לחשוב ולהשכיל במושכלות עמוקות כדי להגיע למסקנה שאביו הוא אחד ששווה לאהוב אותו. בן אוהב את אבא שלו באופן טבעי, זה נמצא בו כל הזמן. יכול להיות שיהיו זמנים שהוא ירגיש את זה יותר ויהיו זמנים שהוא ירגיש את זה פחות, אבל אין זה משנה את העובדה שבתוך תוכו הוא אוהב את אביו.

כך אצל כל יהודי יש אהבה לקב"ה, ואין צורך בהתבוננות כדי להגיע לזה, אלא מספיק להיזכר בזה. מספיק להיזכר שאני בן של הקב"ה, בן של מלך מלכי המלכים, והאהבה הזו, הנמצאת שם באופן טבעי, תבוא לידי ביטוי.

אם נמצא את הדרך בה מגלים את ה"אהבה המסותרת", תהיה לנו דרך "עוקפת" את ההתבוננות השכלית, וגם מי שאינו שייך להתבוננות יוכל להגיע לשם. וכאשר ה"אהבה המסותרת" הזו תתגלה, זה מה שיניע לקיים את המצוות ולהישמר מהעבירות.