קטע הלימוד היומי #35

מסירות נפש

בדרך כלל אנחנו משתמשים במילה חכמה כדי לתאר שכל, הבנה, למידה. אך האמת היא, שתארים אלו מתאימים לכח הבינה. כח החכמה הוא שונה.

החכמה היא המקור של השכל, החכמה היא המקום שאינו מושג, המקום שנמצא למעלה מטעם ודעת, למעלה מהבנה שכלית. השכל הוא מוגבל, ולכן כמה שנלמד ונעמיק בגדולת השם, תמיד זה יהיה באופן מוגבל, לשכל אין אפשרות לתפוס את הבלי גבול. השלב הראשון שבו הבלי גבול יכול להיתפס הוא בנקודת החכמה, כיוון שהיא למעלה מהשכל ואינה מוגבלת בהגבלות השכל.
המקום של האמונה הפשוטה

נקודה ששווה אצל כל היהודים, בין אם הוא תלמיד חכם או יהודי פשוט, בין אם הוא גדל בבית דתי או בבית שלא שמרו בו תורה ומצוות – זו נקודת החכמה.

לכולנו יש את האמונה הזו, כמאמר הידוע: "כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים", כל יהודי הוא בטבעו מאמין. את הנקודה הזו קיבלנו בירושה מ"אבותינו": אברהם יצחק ויעקב. ולכן אין זה תלוי ב"עבודה" שלנו, ביגיעה או במאמץ שלנו, זה נמצא אצל כולנו ואנחנו רק צריכים לגלות את זה.
נקודת האמונה הזו היא נקודה על שכלית. כלומר, אם נשאל מישהו למה הוא מאמין או במה בדיוק הוא מאמין, הוא לא ידע בדיוק לענות לנו, כיוון שזה נמצא למעלה מהשכל. יותר מזה, כיוון שמדובר כאן באמונה בקב"ה שהוא אינסופי, על-גבולי, אין בכלל אפשרות שהשכל יתפוס את זה.

כיוון שזה על-שכלי, זה יכול להתגבר על השכל שלנו. כלומר, אף על פי שהשכל יראה את המציאות בדרך אחת שתוביל למסקנות מסוימות, נקודת החכמה, נקודת האמונה תהיה חזקה יותר, והמסקנות יהיו בהתאם אליה ולא לפי השכל.

המקרה הכי קיצוני שבו באה נקודה זו לידי ביטוי, הוא מה שאנו קוראים "מסירות נפש":
הפירוש הפשוט של צמד המילים הללו: "מסירות נפש", הוא שיהודי מוכן למות בשביל הקב"ה. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, שהיו יהודים שנתבקשו להמיר את דתם או להשתחוות לפסל, כאשר האופציה השנייה הייתה למות, הם העדיפו למות.

המעניין הוא, שלא היו אלה דווקא היהודים המשכילים הגדולים שהיה להם הרבה ידע תורני או אמוני, היו ביניהם גם יהודים פשוטים, יהודים שבחיי היום יום לאו דווקא שקיימו את כל התורה ומצוות, אם בכלל. זאת מכיוון שנקודה זו של מסירות נפש אינה נקודה שכלית. שהרי מצד השכל זה לא הגיוני למות בשביל האמונה. אם היו שואלים את השכל, הוא לא היה מוכן לוותר על המציאות שלו בשביל הקב"ה.

האמת היא ש"מסירות נפש" לא צריכה להתבטא דווקא בכך שיהודי יקפוץ לאש, גם "מוות קטן" יכול להיחשב כמסירות נפש. כלומר, כל פעם שיהודי קצת "ממית" את עצמו, קצת מוותר על הרצון האישי שלו – זה מעין מסירות נפש.

המסירות נפש מגיעה מה"חכמה שבנפש", מהנקודה העל שכלית, מהמקום בו האור האינסופי של הבורא נפגש עם נפש האדם. נקודה זו קיימת בנשמה של כל יהודי ויהודי ומנקודה זו מגיעה ה"אהבה המסותרת" שבלב.

אם נצליח לעורר את הנקודה הזו, לא יהיה לנו צורך בהתבוננות השכלית המעמיקה, כיוון שנגלה את האהבה שכבר קיימת בנו. אין צורך להתבונן לעומק בכך שיש בי אמונה תמימה, אמונה טהורה שלמעלה משכל והבנה, צריך רק להיזכר בכך שזה קיים, צריך רק להיזכר שאני יהודי.

יו ג'ואיש, איי ג'ואיש

מסופר על ר' מנדל פוטרפס, שהיה מגדולי החסידים בדור הקודם ובדורנו, שכשהיה פוגש יהודים באזור בו השפה המדוברת הייתה האנגלית (שפה שבה לא שלט בלשון המעטה…) ורצה לזכותם במצוות תפילין, היה פונה אליהם בפשטות ואומר: יו ג'ואיש, איי ג'ואיש. איי תפילין, יו תפילין. ובעברית – אתה יהודי ואני יהודי. אני תפילין ואתה תפילין. כך הוא היה מגלה באותו יהודי את הנקודה שלמעלה מהשכל (שהרי לא ניסה להסביר לו בשכל למה צריך להניח תפילין), היה מזכיר לו שהוא יהודי, שיש בו אהבה מסותרת לקב"ה, והמעשה כבר היה מגיע אחר כך בדרך ממילא.