קטע הלימוד היומי #36

נר ה' נשמת אדם

מדוע השכל לא יוותר על מציאותו ולא יגרום לאדם למסור את הנפש, ואילו הדרגה שלמעלה מהשכל, החכמה שבנפש, כן תגרום?

כלל יסודי אומר שכל נברא בעולם תמיד מחפש לחזק את המציאות שלו. אין נבראים ששאיפתם היא להתבטל, להיעלם מהעולם. מלבד שני נבראים, האש והנשמה.

כאשר הנר דולק רואים את הלהבה מרצדת כל הזמן, כאילו היא מנסה להתנתק מהנר ולהתאחד עם משהו גדול יותר. אם נקרב את הנר למדורה גדולה נראה איך הלהבה מוכנה לוותר על מציאותה העצמית וכמעט קופצת מהנר לאש הגדולה. האש בטבעה נמשכת לשורש שלה ושואפת להיכלל ולהיות חלק מהאש הגדולה, אף שבכך היא מאבדת את מציאותה, שהרי בהיותה כלולה באש הגדולה היא נעשית חלק ממנה, ואין לה שום מציאות עצמאית. אין עוד דוגמא לכך בטבע.

כך גם הנשמה. הנשמה בטבע שלה מוכנה לוותר על המציאות שלה, מוכנה לוותר על הישות שלה על מנת להיות חלק מהקב"ה, אף על פי ששם לא תרגיש את מציאותה. דבר זה אינו הגיוני, שהרי שום רווח לא יצא לה מזה.

תכונה זו מלובשת בבחינת החכמה שבנפש, ולכן כאשר מתגלית נקודה זו יהודי מוכן למסור את נפשו, מוכן לוותר על מציאותו בשביל הקב"ה.

זוהי בעצם האבחנה בין קדושה וקליפה. דבר שהוא בקדושה הוא בביטול, הוא מוכן לוותר על עצמו בשביל הבורא, בעוד שהקליפה עניינה ישות, היא תמיד דואגת לעצמה.

סוד הגלות

אם כך הם הדברים ואכן נקודה זו נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, אז כיצד יתכן שאנו לא מרגישים זאת?

הנקודה הזו נמצאת בנו בהעלם, היא מוסתרת, היא נמצאת בנו באופן כזה שביום-יום אנחנו לא מרגישים אותה. אפשר להעביר את כל החיים בלי לשים לב אליה כלל. אבל היא תמיד נמצאת שם והיא לא יכולה להיעלם. רק יכול להיות שהעיסוק שלנו בענייני העולם, וההימשכות שלנו לתאוות ולדברים גשמיים יפריעו לה להתגלות, ויפריעו לנו להרגיש שהיא קיימת.

מסופר על ילד יהודי שגדל ברוסיה, אך מסיבות שונות חונך בביתו של "פריץ", ולא ידע שום דבר מיהדות. כאשר גדל הילד החליט הפריץ להמיר את דתו של הילד, והכין סעודה גדולה לכבדו המאורע. הפריץ לא חשב שהילד יתנגד לכך ולכן הודיע לו באופן רשמי באיזה יום זה יקרה. הילד התחיל להתעניין ושאל מה זאת אומרת. השיב לו הפריץ בכעס: "זה שום דבר, עד עכשיו קראו לך משה ומעכשיו יקראו לך איוואן!". שאל הילד: "ומדוע קראו לי משה?", כעת הפריץ היה חייב לענות לו ולספר לו שהוא יהודי. כשהילד שמע זאת התעוררה בו נקודת היהדות ואמר שאינו מוכן להמיר את דתו בשום פנים ואופן, הוא יהודי ויישאר יהודי, כך נולד וכך ימות. לא הועילו הייסורים והעינויים שעינה אותו הפריץ, משה מסר את נפשו על קידוש השם.

רק כאשר נתקלים בניסיון ממשי, כאשר אנחנו מתבקשים לעמוד מול מבחן: האם אני שייך לקב"ה או שאני לא שייך, רק בזמן אמת כזה הנקודה מתגלה. הבעיה היא שרק במצבי חירום אנחנו נזכרים בקב"ה, וגם אחרי שנזכרים בשעת חירום, שוכחים מזה כשחוזרים לחיים הרגילים.

כשהבית נשרף

מספרים על יהודי העומד על גג ביתו הבוער כשהסיכוי היחיד להינצל הוא ע"י קפיצה למטה, אך היהודי מפחד. הוא פונה לשמיים ומבטיח לקב"ה שאם ינצל הוא יתחיל להניח תפילין, לשמור שבת, לאכול כשר וכו' וכו', הוא אוזר אומץ וקופץ. כשהוא מגלה שהוא נחת בשלום והצרה מאחוריו, הוא אומר לעצמו "וואו כשאני בלחץ אני מדבר שטויות…".

ביום-יום אנחנו לא מרגישים זאת, אנחנו לא מרגישים שזו שעת חירום, ולכן אנחנו לא מרגישים צורך לגלות את הכוחות הנעלמים על בסיס יומי, אלא שומרים אותם לזמנים מיוחדים. במילים אחרות: בחיי השגרה אנחנו לא מרגישים שאם נעבור עבירה ניפרד מהקב"ה, אנחנו מרגישים שאפשר לחיות גם ללא תורה ומצוות וזה לא יפגע בקשר שלנו עם הבורא.

אם נמצא דרך לגלות את האהבה המסותרת על בסיס יומי, נוכל להיעזר בכלי זה כדי להתגבר על הנפש הבהמית מדי יום ביומו, ולא רק "בשעת חירום". בפרקים הבאים נסביר למה כל יום הוא מצב חירום, וכיצד כל עבירה היא חמורה ממש כמו עבודה זרה.

לסיכום

יהודי הוא בן של הקב"ה, וככזה יש בו אהבה טבעית להשם. אהבה זו מתגלה בדרך כלל רק בזמנים מיוחדים, אך אם נצליח לגלותה בחיי היום-יום היא תוכל להוות מעין תחליף לעבודה השכלית וההתבוננות אודותיה למדנו בשער הראשון.