קטע הלימוד היומי #41

למה לא רואים את הקב"ה?

המגיד ממזריץ', תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב, ראה פעם ילד קטן בוכה. הוא שאל אותו מפני מה הוא בוכה, והילד ענה כי שיחק עם הילדים במשחק מחבואים, והילדים הפסיקו לחפש אותו. ענה לו המגיד שלא יבכה, כיוון שלקב"ה יש תלונה דומה, הוא מתחבא מאיתנו ואנחנו הפסקנו לחפש אותו…

אחרי שבפרק הקודם הסברנו שהקב"ה נמצא בכל מקום – נשאלת עכשיו שאלה מתבקשת: אם הוא בכל מקום אז מדוע אנו לא רואים אותו?

לפני שנענה על התשובה, נשוב להסבר מהפרק הקודם ונעמיק בו קצת יותר.

בפרק הקודם הסברנו שהעולם נברא ב"דבר ה'", "הוא אמר" וכתוצאה מזה: "ויהי" (נברא העולם). הדגשנו את העובדה שבריאה יש מאין מחייבת שהבריאה תתחדש כל רגע, כיוון שהיש בטבעו יחזור להיות אין אלא אם כן ייווצר כל רגע מחדש. זה מחייב שהקב"ה נמצא בכל מקום, כיוון שהוא הכח של כל נברא וללא כח זה הבריאה לא הייתה מתקיימת.

בנוסף, השתמשנו במשל הדיבור כדי להדגיש את היחס בין הקב"ה והנבראים, כאשר הנקודה הייתה שאנחנו לא תופסים אצלו מקום. איתנו או בלעדינו, הוא נשאר אותו דבר. בריאת העולם לא פעלה בו שום שינוי, כשם שהדיבור שאנו מדברים לא מחסיר משלימות הנפש שלנו.

אמנם, ישנו עניין נוסף בדיבור כפי שהוא אצל האדם, אך אינו כך אצל הקב"ה.

באדם, אחרי שהדיבור יוצא ממנו, הוא הופך להיות נפרד, הוא כבר לא חלק מהנפש, הוא כבר לא כלול בתוך האדם, הוא עכשיו מחוץ לאדם, ולכן אחרי שאדם דיבר הוא שוב לא יכול להחזיר את דבריו.

אצל הקב"ה הרי "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום הפנוי ממנו, ולא ייתכן לומר כי הדיבור יוצא ממנו החוצה, לגביו אין "חוצה". ולכן, אצל הקב"ה גם אחרי ש"דיבר" את בריאת העולם, אין הכוונה שעכשיו העולם נפרד ממנו, אלא שעדיין העולם כלול בתוכו.
ומה שנדמה לנו שאנחנו מציאות נפרדת בפני עצמה, זה רק בזווית הראיה שלנו, אבל מצדו לא נפרדנו ממנו לעולם, ואנחנו עדיין בתוכו כפי שהיה לפני בריאת העולם.

כלומר, אצל בן אדם לפני שהוא מדבר, הדיבור כבר נמצא אצלו במחשבה, או יותר גבוה מזה בתודעה, וכאשר הוא מדבר הדיבור יוצא החוצה ומתגלה. אצל הקב"ה לעומת זאת, הדיבור מעולם לא יצא החוצה, הוא היה ונשאר כלול ומיוחד בקב"ה בדיוק כמו קודם בריאת העולם.

הבנה זו עמוקה יותר ממה שהוסבר בפרק הקודם. כיוון שאחרי ההסבר הקודם הבנו שאכן הקב"ה נמצא בכל מקום, ואכן החיות שלנו וההתהוות שלנו כל רגע מחדש היא בזכותו, אך לאחר הבריאה אנחנו כביכול כבר נפרדים ממנו, והוא רק מחיה ומהווה אותנו.
אמנם, לפי ההסבר האחרון, לפיו נשארנו כלולים בתוכו, המשמעות היא הרבה יותר עמוקה. עכשיו גם כשאנחנו מרגישים נפרדים מהקב"ה – אנחנו מאוחדים איתו כמו קודם הבריאה!

אז אם זה אכן כך, מדוע אין אנו מרגישים זאת? כיוון שכך הם הדברים מצידו של אלוקים. מהזווית שלו הדברים באמת נראים כך, אך מהזווית שלנו אנחנו לא רואים את זה. מהזווית שלנו אנחנו רואים צמצומים, אנחנו רואים הסתר והעלם.

מצב זה הוא לא מקרי, כך בחר הקב"ה לברוא את העולם, כך הוא בחר שאנחנו נראה את העולם. אם לא היה הסתר בעולם, אם היינו מרגישים את העובדה שאנו מחוברים אליו וכלולים בו כל הזמן, הקיום שלנו לא היה יכול להיות כפי שהוא היום.

זכות הבחירה

כיום אנו חיים בעולם שלא מגלה את הבורא. אנחנו לא רואים בעיניים את הימצאותו של הבורא.

אם היינו רואים זאת כל הזמן, או לפחות מבינים או מרגישים כל רגע ממש שכל החיות שלנו היא ממנו, אם היינו חשים את החיבור אליו, מה מנתק אותנו ומה מעצים את הקשר, היינו נותרים ללא זכות בחירה.

זכות הבחירה נובעת מכך שאין אנו רואים את האמת בעיניים, אנו מבינים אותה ולומדים עליה, ועכשיו יש לנו אפשרות לבחור, ללכת אחרי מה שרואים או אחרי האמונה. אך אם האמונה הייתה מוחשית כמו הראיה, הקיום שלנו היה שונה לחלוטין.

בורא עולם רצה עולם גשמי, עולם בו לא רואים אותו ולא מרגישים אותו, עולם בו יש זכות בחירה, עולם של מבחן. לכן, בבריאת העולם הכניס את אלמנט ההסתר, אף על פי שהוא בכל מקום, הוא הסתיר זאת כדי שלא נוכל להרגיש את זה.