קטע הלימוד היומי #43

"גלות"

הקליפה מקבלת חיות מהבורא, אך החיות לא חודרת אליה בפנימיות וממילא היא מרגישה נפרדת מהבורא.

יתירה מזו, לא רק שהיא לא מרגישה שהיא צריכה להתבטל לבורא, אלא שהיא מרגישה למעלה מהבורא, שהיא בכלל לא צריכה אותו, היא יכולה להסתדר בלעדיו. מבחינתה השאלה היא הפוכה, איך הוא יסתדר בלעדי…

גסות הרוח ועבודה זרה

בתפיסת העולם של עובדי עבודה זרה ישנן כמה דרגות: ישנם הטוענים כי אין בורא לעולם, והפסלים או כוחות הטבע הם בעלי הבית ולכן צריך להשתחוות אליהם.
אך ישנם כאלו הטוענים כי יש בורא לעולם, אלא שהוא השאיר את "המפתחות" למישהו אחר, למשרתים שלו. הוא כבר לא זה שמנהל את העניינים, ממילא אין צורך לדבר ישירות איתו, עדיף לדבר עם המשרתים שלו.

יש כאלה שאומרים כי המשרתים הם פסלים דוממים, ויש כאלה שמתייחסים לשמש ולירח ולכלל גרמי השמים וחוקי הטבע כמשרתים של הקב"ה, משרתים בעלי זכות בחירה, בעלי מציאות עצמאית, וממילא גם הם יכולים להחליט ולקבוע מה יהיה כאן בעולם, ולכן כדאי ורצוי להשתחוות או לעבוד להם.

מסתבר, כי לא צריך להיות עובד עבודה זרה שממש משתחווה לפסל כדי לטעון טענה זו. גם כאשר טוענים שאמנם יש בורא, אך אני לא צריך אותו, אני מסתדר גם בלעדיו; כשטוענים ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שההצלחה שלי היא בזכותי. במובן מסוים גם זה סוג של עבודה זרה, שהרי הטענה היא זהה. הקב"ה הוא לא בעל הבית הבלעדי, יש עוד גורמים משפיעים.

עופר (שם בדוי) התעניין ברוחניות ותרגל בארץ מדיטציות מסוגים שונים עד שהחליט כי הוא רוצה לטוס להודו, להתנתק מהעולם, לחיות במנזר ולתרגל מדיטציה.

לפני הטיסה פגש את סבא שלו שנתן לו תפילין וספר תהילים, "אני יודע שאתה לא כל כך מחובר לזה כרגע, אך אני מבקש שתיקח את זה, שתמיד יהיו איתך", ואכן כך נהג.

הוא הגיע למנזר שבו מתרגלים את המדיטציה יומם ולילה, והצטרף כתלמיד מן המניין.

אחד הכללים במנזר היה שכשמגיעים צריך להתנתק מהעבר. לכן את התיק, יחד עם כל החפצים והבגדים השאיר למטה במרתף, לבש את בגדי המנזר והצטרף לחבורה.
במשך כמה חודשים הוא ישב שם וניסה לבצע את תרגילי המדיטציה כמו כולם, אך ללא הצלחה, כל הזמן הרגיש כי משהו חסר.

אף שהרגיש שלא מצא את שחיפש, נשאר במנזר מתוך הנחה שכנראה בהמשך ירגיש.

יום אחד, היה זה בשלהי הקיץ, חש עופר כי הוא כבר ממש לא יכול להישאר שם. לא רק שהוא לא מצליח להתרכז, אלא שמהבוקר יש לו מחשבות מאוד מוזרות. הוא נזכר בכל מיני סיפורים מהתנ"ך שלמד בילדותו.

זה כבר היה יותר מדי בשבילו, הוא ניגש למורה (ה"גורו") וסיפר לו את אשר על ליבו.

המורה אמר לו כי לדעתו הבעיה היא שלא התנתק עדיין מהעבר שלו, ושאל אותו היכן החפצים שלו. עופר ענה לו שהם למטה במרתף. שניהם פנו לעבר המרתף.
כשהגיעו ואיתרו את התיק, ביקש המורה מעופר להשליך את התיק לאח הבוער שהיה שם.

עופר נזכר בתפילין ובתהילים. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא רצה לזרוק אותם לאש.

המורה התחיל ללחוץ עליו לזרוק כבר את התיק, והוא התחיל להוציא חפץ אחר חפץ ולהשליך לאש.

עכשיו נשארו רק שני חפצים, התפילין והתהלים. הוא מרים את התהלים ולא יודע מה לעשות, המורה מאחוריו דוחק בו שיזרוק כבר לאש.

הוא אוחז בתהלים ומתקרב לאש, מנסה לזרוק ולא מצליח, המורה גוער בו שוב, ולבסוף הוא זורק את התהלים לאש. רגע אחרי הוא כבר דוחף את היד פנימה ומוציא אותם החוצה, פותח בעמוד הראשון ומתחיל לקרוא: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת השם חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה…" תוך כמה דקות הוא כבר היה מחוץ למנזר.

לאחר כמה ימים, כשהגיע לסביבה בה היו ישראלים, הבין כי אותו יום בו הרגיש כי הוא כבר לא יכול להישאר שם היה יום כיפור, ואותו זמן בו לא יכול היה להיפרד מהתהלים והתפילין היה זמן תפילת נעילה…

הנקודה היהודית נמצאת בכולנו, היא על-שכלית, אנחנו לא מבינים אותה ורוב הזמן גם לא מרגישים אותה. בזמן של ניסיון על האמונה, ניסיון קיצוני בו אנו נדרשים להחליט האם אנחנו יהודים או לא, האם אנחנו שייכים לקב"ה או לא – היא מתגלה. כאשר היא מתגלה היא מגלה בנו את הכוחות הנעלים ביותר, עד כדי מוכנות למסור את הנפש.

לסיכום

אף על פי שאנחנו רואים וחווים את ההסתר האלוקי, הקב"ה נמצא בכל מקום, הוא זה ש"מזיז" את הבריאה. כשאנחנו חיים ללא הכרה זו, כשאנו מתנהגים באופן שסותר להכרה זו, אנחנו בעצם "כופרים" באחדותו של הקב"ה.