קטע הלימוד היומי #45

פנימיות וחיצוניות הרצון

איפה יותר מרגישים שזה מי שאני, זה מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, כאן אני מבטא את עצמי ממש?

בוודאי שבפנימיות הרצון. חיצוניות הרצון זה לא דברים שמבטאים אותי, זה לא מי שאני באמת, זה רק הדרך שלי להגיע למטרה. (אמנם העולם בנוי בצורה כזו שרוב הזמן אנחנו סביב חיצוניות הרצון, אך אין זה משנה את העובדה כי אין זו הפנימיות).

במילים אחרות, אם אתם רוצים להכיר אותי באמת, אל תסתכלו עלי כמו שאני בפקקים, "בדרך" למטרה, בואו לפגוש אותי כמו שאני ב"כותל", כשאני מונח בפנימיות שלי. כשאני "בדרך" זה לא ממש אני, זה אני מוסתר בתוך הבלי העולם. כשאני ב"כותל" אז אפשר להכיר אותי באמת ולהתחבר אלי בפנימיות.

את ההסבר הנ"ל נשליך על בורא עולם. גם לבורא עולם יש רצון פנימי ורצון חיצוני. גם אצלו יש את המטרה, את הפנימיות; ויש את האמצעי, את החיצוניות.

איפה אנחנו נפגוש את בורא עולם באמת, איפה נכיר אותו ממש ונוכל להתחבר אליו בחיבור פנימי? כמובן, כשנפגוש אותו ברצון הפנימי שלו.

רצונו וחכמתו של הבורא

בפעמים הקודמות הסברנו בהרחבה כיצד ייתכן המצב הפרדוכסלי שהקב"ה בכל מקום ועדיין אין אנו רואים אותו. אך גם כשהסברנו שהוא בכל מקום, דיברנו כל הזמן על ה"אור" של הבורא, על הדיבור שלו. אמנם הדיבור זה חלק ממנו, הוא כלול בתוכו, אך עדיין אין זה הוא בעצמו.

בריאת העולם היא עדיין החיצוניות של הקב"ה. העולם הוא רצונו החיצוני של הבורא. העולם הוא לא המטרה בפני עצמה, הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה.

אם מחפשים את הקב"ה בעצמו, אם רוצים לפגוש אותו ללא הסתרים, להיפגש איתו בעצמו, צריך לפגוש אותו ברצון הפנימי שלו – בתורה.

התורה היא רצונו הפנימי של הקב"ה. לכן בתורה אין עליו הסתרים, שם הוא נמצא במלוא הדרו, וזו הדרך שלנו להיפגש איתו, להתחבר אליו ולהתאחד איתו.

בחיבור בינינו לבינו דרך התורה ישנם כמה דרגות:

מצווה מלשון צוותא: הפירוש הפשוט של המילה "מצווה" היא מלשון ציווי, הוא ציווה ואנחנו מקיימים את הציווי. אך הפירוש העמוק יותר הוא מצווה מלשון צוותא. כאשר אנחנו מקיימים את המצווה אנחנו מצטוותים איתו, מתחברים אליו.

מרכבה ורוכב: המרכבה של ימינו היא הרכב, והרוכב הוא הנהג. למכונית אין רצון משל עצמה, היא לא יכולה לבחור או להשפיע על הנהג לאן לנסוע, היא בטלה אליו ומבצעת את הפקודות שלו. אך למרות שהיא בטלה ומצייתת, זה עדיין לא נעשה באופן אוטומטי. הנהג צריך לעשות פעולות כדי להניע את הרכב. וגם, הנהג לא מתאחד עם הרכב, הנהג והרכב נשארים שני דברים נפרדים.

דרגה נעלית יותר של איחוד היא בין הגוף לנשמה.

גוף ונשמה: הנשמה "מתלבשת" בתוך הגוף וממלאת כל פינה בו. אם היה חלק אחד בגוף שהנשמה לא הייתה נמצאת בו, אותו חלק היה "נובל" ומאבד את החיות שלו (זה אגב אחד הסודות הגדולים של הצדיקים שכאשר מגיע אליהם אדם חולה, הם יכולים לזהות את "הבעיה הנשמתית" המהווה מקור לבעיה הגופנית, ולתת את הפיתרון כבר בדרגת הנשמה, בצורת הכוונה רוחנית, תפילה וכד').

מכיוון שהנשמה מלובשת בתוך הגוף, לגוף כבר אין רצון משל עצמו, כל מה שהנשמה תרצה הוא יעשה.

הנשמה לא צריכה "לשכנע" את הגוף לזוז, זה קורה באופן אוטומטי, החיבור והאיחוד הוא כל כך מושלם, עד שאין לגוף רצון משל עצמו, כל איבריו משרתים את הנשמה.