קטע הלימוד היומי #46

התאחדות עם הבורא

כאשר מקיימים מצווה, למשל כאשר נותנים מטבע לצדקה, באותו רגע היד שלנו משמשת כמרכבה לקב"ה, היא בטלה אליו. היא לא עושה מה שהיא רוצה, אלא עושה מה שהוא רוצה (מה שכתוב בתורה). כיוון שזהו הרצון הפנימי שלו, זו המטרה, אין כאן הסתר על הרצון שלו, כאן הוא מתגלה, לכן מעשה זה מחבר אותנו ישירות לבורא בקשר פנימי ועמוק. כיוון שמדובר כאן על מעשה, הזזת היד, הקשר הוא כמו הקשר בין רוכב ומרכבה, בין נהג ומכונית. המכונית בטלה באופן מוחלט אך עדיין אינה מאוחדת לגמרי, הנהג והמכונית הם שתי מציאויות נפרדות שהתחברו ביחד.

זאת בנוגע ליד עצמה (שהרי סוף כל סוף היא איבר גשמי ולכן החיבור הוא עדיין לא מושלם), אך בנוגע לכח המעשה (לבוש המעשה כפי שקראנו לזה בפרק הרביעי), החיבור הוא עמוק יותר.

כח המעשה, הכח הרוחני, האנרגיה שמזיזה את היד כאשר היא מקיימת מצווה, למשל צדקה, מתאחד עם הבורא התאחדות נעלית יותר מאיחוד רוכב ומרכבה. כח המעשה מתאחד עם הבורא כפי שגוף מאוחד עם הנשמה. הוא נהיה דבר אחד עם הבורא ממש, אין לו רצונות משלו. הגוף הוא כביכול המשך של הנשמה, וכך כח המעשה הוא המשך של הקב"ה באותו רגע.

חיבור נעלה יותר

מה יותר נעלה מביטול הגוף לנשמה, מההתאחדות של הנשמה עם הגוף?

[ממה שהסברנו עד כה משמע, שהאיחוד עם הקב"ה נובע מהביטול שלנו כלפיו, וככל שהביטול יהיה נעלה יותר כך גם האחדות תהיה נעלית יותר. כלומר, ככל שנוותר יותר על המציאות שלנו כך נתאחד יותר איתו.

כשמשה רבינו יורד מהר סיני, הוא אומר לעם "אנכי עומד בין השם וביניכם", מעבר לפירוש הפשוט לפיו משה מחבר אותנו לקב"ה, ישנו פירוש פנימי: ה"אנוכי", האנוכיות – היא העומדת בינינו ובין השם ומפרידה אותנו ממנו. ככל שאדם חושב יותר על עצמו ומחפש להגדיל את עצמו, כך הוא מתרחק יותר מהקב"ה.

אין הכוונה לומר שאדם צריך להיות כאסקופה הנדרסת ח"ו, אלא שצריך להשתמש בכל הכוחות שלנו באופן של קדושה, לא באופן של הגדלת ה'אני' הבהמי, אלא באופן שמשתמשים בכל דבר לעבודת השם].

התורה והקב"ה – דבר אחד

על המצוות אומרים כי הם איברי המלך, וממילא הקיום שלהם מאחד את הגוף שלנו לבורא כמרכבה לרוכב ואת כח המעשה כגוף לנשמה.
אך החיבור על ידי התורה הוא אפילו עמוק יותר.

איברים וגוף הם אמנם מאוחדים לגמרי, אך עדיין יש איברים ויש גוף. על התורה נאמר שהיא דבר אחד ממש עם הקב"ה.

הקב"ה מתגלה בתורה עוד יותר ממה שמתגלה במצוות, ולכן בלימוד התורה אפשר להגיע לייחוד נעלה יותר. גם מצד הקב"ה, וגם מצדנו. עיון התורה נעשה בלבושים הפנימיים של הנפש, הדיבור והמחשבה. ובזמן הלימוד הם מתאחדים עם הבורא כפי שהנשמה מתאחדת עם המחשבה.

בפרקים הראשונים למדנו על לבושי הנשמה, מחשבה, דיבור ומעשה. הסברנו שהלבושים אינם הנשמה עצמה, הם נוספים עליה, היא מולבשת בתוכם. ההתאחדות של הנשמה עם לבושיה הרוחניים, מחשבה ודיבור היא נעלית מההתאחדות שלה עם לבושה הגשמי, הגוף.

את ההבדל בין תורה ומצוות ניתן להמשיל למלך שציווה שיבנו לו בית חדש, קודם הבניה הוא כתב את התכניות והגיש למהנדסים. הבנאים בשטח, בכל אבן שבונים, הם מתחברים אליו ומקיימים רצונו באופן ישיר. אך המהנדסים שמעיינים בתכניות, ולומדים ממש את התכנון עצמו ואת ה"רצון" של המלך בטהרתו, מתחברים אף יותר.

התורה מלובשת בעניינים גשמיים

אמנם התורה היא רצונו וחכמתו של הקב"ה, ולכאורה כיצד אנו יכולים להשיג משהו מחכמתו של האינסוף. אך זהו הפלא בדבר, שהקב"ה צמצם את עצמו לתוך אותם סיפורים, אותם מדרשים, ואותם הלכות, וכרגע הוא נמצא בתוכם בדיוק כפי שהוא למעלה. בתורה אין עליו את ההסתר שיש בעולם. אמנם גם בעולם הוא בכל מקום, אך בעולם זה מוסתר. כיוון שבתורה אין הסתר על הקב"ה, אותה חכמה שנמצאת למעלה, היא היא החכמה שמלובשת בתורה, אלא שמכוסה בעניינים גשמיים.

ולכן על ידי לימוד תורה, גם כשמדובר לכאורה בעניינים של העולם, כמו מה הדין במקרה של שור שנוגח פרה, בתוך עניינים אלו עצמם מלובש אור אינסוף ממש. ולכן בלימוד התורה תופסים את הקב"ה בכבודו ובעצמו.

כפי שהסברנו בפרק ד, שכאשר מחבקים מישהו אין זה משנה כמה מעילים הוא לובש באותו רגע, כאשר מחבקים את המעיל, מחבקים גם את האיש שבתוכו.

גם כשחכמתו של הבורא מלובשת בעניינים גשמיים, הוא עדיין בפנים. וכשתופסים את העניין הגשמי – תופסים גם אותו.

אז למה לא מרגישים את זה?

מזל שלא מרגישים את זה…

מסופר על אחד המשרתים של המלך שעבד וטרח להכין למלך כתר חדש. כאשר הגיע לשלב בו צריך לשבץ את האבן היפה והיקרה ביותר בראש הכתר, ביודעו ובהבינו את גודל הזכות והאחריות, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת, כל פעם שהתקרב וניסה לעשות זאת גופו רעד ולא יכל להשלים את המשימה.

בכל זאת היה צריך להשלים את הכתר, לכן הוא קרא לאחד מפשוטי העם שלא הייתה לו הבנה בגדולת המלך, ולא הייתה לא השגה בחשיבות של הכתר והאבנים, וביקש ממנו לעשות זאת. ובאמת אותו איש פשוט עשה זאת ללא בעיה והשלים את המשימה.

הנשמה שלנו מרגישה את החשיבות והזכות שבלימוד התורה ובקיום המצוות, גם כשאנחנו לא מרגישים היא מרגישה. אם אכן היינו מרגישים מה שהיא מרגישה לא היינו יכולים לבצע את זה בפועל.

הבנה זו יכולה להביא אותנו למדרגה נעלית יותר ביראת השם. אם נתבונן עד כמה אנו קרובים אליו בזמן לימוד התורה בוודאי שזה ישפיע עלינו להתנהג בהתאם.

לסיכום

הקב"ה נמצא בכל מקום, אך בעולם הוא נמצא בהסתר, לעומת זאת בתורה הוא נמצא בגילוי, ללא העלמות והסתרים. ולכן דווקא בקיום המצוות ובלימוד התורה אפשר להתחבר אליו בקשר פנימי ועמוק.