קטע הלימוד היומי #47

אין ברירה

ר' יעקב היה חסיד קשיש בן תשעים שנה, ואף על פי כן ראו שבכל פעם שניגש לקיים מצווה עשה זאת בחיות גדולה ובהתלהבות כמו בחור צעיר. שאלו אותו החסידים הצעירים איך יש לו עדיין כח, איך הוא עושה זאת, והוא ענה שאם הקב"ה האינסופי נותן לו צ'אנס להתחבר אליו (שהרי מצווה מלשון צוותא וחיבור) – איך אפשר לעשות זאת בלי התלהבות…

איך אנחנו מתייחסים למושג מצווה

יש גישה שמתייחסת למצוות כרשימת הוראות שניתנה משמיים על מנת לבחון אותנו. כשאנו מצליחים במבחן מסמנים לנו V, ואם לא מסמנים X. כלומר, במצוות עצמן, במעשה עצמו אין משמעות, זה רק בא לבדוק אם אנחנו צייתנים וממושמעים.
אך ישנה גישה אחרת: המצוות הן לא רק מבחן, מעשה המצוות עצמו פועל פעולה רוחנית בנו ובעולם. כאשר אנו מחסירים מצווה זה לא רק שקיבלנו "איקס", אלא שחסר עכשיו ב"המשכת האור" שהייתה נעשית על ידי המצווה. כפי שהסברנו בפרק הקודם איך שבכל מצווה, המעשה הגשמי עצמו מחבר ומאחד אותנו לבורא עולם, איחוד נצחי.

כך גם לגבי מצוות הלא תעשה

כשם שמצוות העשה, הן לא רק "תרגיל משמעת" אלא הן עצמן פועלות את החיבור שלנו איתו (מצווה מלשון צוותא) – כך גם מצוות הלא תעשה, הן לא רק בדיקה אם אנחנו מצייתים לציווי או לא, אלא המעשה הגשמי, העבירה עצמה מנתקת אותנו מהקב"ה. ואין הבדל בין עבירה "קטנה" לעבירה "גדולה".

לא רק שהעבירה מנתקת את היהודי ממקור החיים בורא עולם, אלא באותו רגע שבו עוברים את העבירה מתחברים לצד האחר, לצד של הקליפות וההסתר, ובמובן מסוים האדם העובר את העבירה יורד יותר נמוך מהקליפות עצמן. הסיבה לכך היא כיוון שהקליפות המסתירות על אור ה' הן עושות זאת בשליחותו הישירה (וכפי שהוסבר בפרקים קודמים), בעוד שהאדם העושה זאת, עושה זאת נגד רצון השם, ובכך בעצם כופר באחדותו יותר מהקליפה העצמה. ולכן, על-ידי שעובר עבירה, אפילו עבירה "קלה", הוא בתכלית הפירוד מייחודו ואחדותו.

ומזה משמע, שכל עבירה היא חמורה כעבודה זרה ממש. שהרי גם עובדי עבודה זרה מכירים בקיומו של הקב"ה, אלא שלא רוצים להתבטל אליו ולא רוצים לקיים את רצונו. וכך גם האדם העובר על רצונו, הוא מכיר בקיומו של הקב"ה אך כופר באחדותו. הוא לא מכיר בכך שהקב"ה נמצא כל הזמן בכל מקום, וממילא מרגיש שיכול לעשות גם את רצונו האישי נגד רצון השם.

כשזה נוגע לעבודה זרה, ברור לנו שזה הקו האדום. יהודים לאורך ההיסטוריה העדיפו למות ולא לעבוד עבודה זרה, כיוון שממש חשו שאותה פעולה של השתחוויה לפסל – היא בפירוש מנתקת אותם מהיהדות שלהם ומנתקת אותם מבורא עולם.

עכשיו אנחנו מבינים שאותו פירוד מהבורא שקורה בשעת עבודה זרה, קורה בעצם בכל עבירה הכי קטנה. חשוב גם לציין, גם כאשר עוברים עבירה עדיין יש בנו את הנשמה הקדושה, אלא שהיא בבחינת גלות בגופנו, ועל כן יורדת גם כן לקליפה בשעת העבירה. ולכן בשעת העבירה אנחנו לא רק מורידים את הנפש הבהמית אלא גם את הנפש האלוקית, ומה מעליב יותר מאשר שלוקחים את הבן של המלך (ויחד איתו את המלך עצמו) ומורידים למקום מלוכלך ומטונף כמו השירותים…