קטע הלימוד היומי #4

הנפש השנית

משחק שחמט

כאשר ניגשים לשחק שחמט, נחוץ תחילה להכיר היטב את הכלים – מהו תפקידו של כל כלי, מהן מעלותיו ומהן חסרונותיו – ורק אז ניתן להתחיל לשחק.

כך גם בנפש.

בפרק הקודם הסברנו, שבתוך כל אחד מאיתנו פועלות שתי נפשות הנמצאות במאבק מתמיד. וכיוון שמטרתנו היא ללמוד כיצד לנצח את המאבק, ראשית עלינו להכיר כראוי את הנפשות הפועלות, את הכוחות שלהן, ואת יכולותיהן.

חלק 'אלוקה' ממעל ממש

הנפש האלוקית היא חלק מבורא עולם ממש! בדיוק כמו כשחותכים פרי, הרי כל האיכות של הפרי קיימת גם באותה חתיכה, כך גם כל המהות האלוקית של הבורא הוחדרה גם בנשמה היהודית.
כיוון שבמבט ראשון, קשה מאוד "לצייר" בשכלנו ובוודאי להפנים את הרעיון הזה, מובאים לכך כמה משלים בתורת החסידות. הרעיון המרכזי שלהם מבוסס על כך שהעולם מורכב משלוש קטגוריות מרכזיות: הבורא, הבריאה, וממוצע באמצע – הנשמה האלוקית. היא לא נברא, היא חלק מהבורא שירד ו'הולבש' בעולם הזה בתוך הגופים של בני ישראל.

דיבור וניפוח

בתחילת ספר בראשית, בתיאור סדר מעשה הבריאה, נאמר "ויאמר אלוקים יהי אור…". כלומר, העולם נברא באמצעות אמירה, דיבור. אלוקים דיבר והעולם נברא (רעיון עמוק זה מוסבר בהרחבה בחלק השני של ספר התניא). לעומת זאת, בסיפור בריאת האדם, כאשר מתוארת יצירת הנשמה, ננקטה לשון שונה – "ויפח באפיו נשמת חיים" – מלשון 'ניפוח'. הנשמה אינה דיבור, היא נשיפה חזקה.

מה ההבדל בין דיבור לניפוח?

נסו בעצמכם. כאשר מנפחים (בלון לדוגמא) אי אפשר לעשות עוד דברים, ומהר מאוד מתעייפים. מדוע? כיוון שזה מגיע מהפנימיות שלנו ותופס את חושינו לגמרי. לעומת זאת, כאשר אנו מדברים, אפשר לדבר בקלות מאוד יחסית ולוקח הרבה זמן עד שמתעייפים מכך, כיוון שזה מגיע מהחיצוניות. כלומר, הנשמה מגיעה מפנימיותו של הקב"ה בעוד שאר הבריאה מגיעה מחיצוניותו של הקב"ה.

מחשבה ודיבור

באופן דומה, ניתן גם להמשיל את היווצרותה של הנשמה האלוקית להבדל שבין מחשבה ודיבור.
דיבור הוא אקט חיצוני. הוא לא מה שאנחנו באמת. לעומת זאת, המחשבה הרבה יותר מאוחדת עם הנשמה. כתוצאה מכך, את הדיבור ניתן לקטוע בכל רגע נתון, אולם המחשבות רצות תמיד, ללא הפסק של שניה. שוב, רואים מכך כי הנשמה האלוקית קרובה יותר לקב"ה מכל נברא אחר, שכן היא הגיעה מרובד המחשבה של אלוקים, ולא מן הדיבור.

חיצוניות ופנימיות הרצון

כדי שנבין זאת טוב יותר, ניגע בעניין מהותי שמוסבר הרבה בקבלה ובחסידות. לכל אחד מאיתנו יש רצונות. הרצונות מחולקים לשני סוגים: פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. ההבדל ביניהם הוא, שפנימיות הרצון זה מה שאני באמת רוצה; חיצוניות הרצון זה מה שאני עושה כאמצעי להגיע למטרה אחרת, למה שאני באמת רוצה.

למשל – נניח שאני רוצה לנסוע לסמינר לימודי מסוים בשבת. בשביל לבצע את זה, אני צריך לברר תחילה פרטים טכניים: היכן נמצא המקום; כיצד להגיע; כמה עלות הנסיעה והשהייה; ובוודאי, צריך גם לנסוע בפועל כמה שעות. כל הפעולות האלו הן "אילוץ" בשבילי.

מה שאני באמת רוצה זה להיות וליהנות מן הסמינר בשבת. לכל הפעולות המהוות אמצעי אנו קוראים 'חיצוניות הרצון', ולתכלית עצמה קוראים 'פנימיות הרצון'. אגב, שימו לב שרוב החיים שלנו אנחנו מתעסקים בחיצוניות הרצון. הרגעים בהם אנחנו באמת עושים את התכלית הם, לצערנו, בודדים.

כך גם אצל הקב"ה – פנימיות הרצון שלו היא בנשמה האלוקית שלנו. כל השאר הם דברים צדדיים וטפלים. כלומר – אלוקים ברא עולם שלם מלא בחיות, צמחים, חפצים דוממים וכדומה, אך ורק כדי להגיע לפנימיות ולתכלית האמיתית – הנפש האלוקית של כל יהודי.