קטע הלימוד היומי #55

דאגות רוחניות באמצע היום

ומה לגבי מחשבות כאלה המופיעות באמצע היום, לא בשעת התפילה אלא כאשר האדם נמצא בעבודה? גם אז מדובר במחשבות שאינן מגיעות מהקדושה אלא בתחבולות היצר. הנפש הבהמית יודעת שאם נהיה עצובים מהמעשים הלא טובים שלנו, יהיה לה קל יותר להפיל אותנו בתאוות. לכן היא "תוקפת" אותנו תחילה ומזכירה לנו את מצבנו הרוחני, ורק לאחר מכן מנסה להפיל אותנו לעבירות.

אם העצבות היא כתוצאה מעבירות שעברנו, צריך לדחות אותה לשעה שנקבעה מראש. אך מה קורה כאשר נופלים הרהורים רעים לא על עניינים גשמיים, וגם לא על עבירות שעשינו בעבר – אלא על מצבנו העכשווי?

הנפש הבהמית מנסה לשכנע אותנו כי כרגע מצבנו אינו טוב ורוצה שנהיה עצובים מכך.

כלומר, עד עכשיו דיברנו על מצב בו תוקפות אותנו מחשבות טורדות הטוענות כי אנחנו לא בסדר בגלל מעשים שעשינו בעבר, הפעם מדובר במצב שונה: הנפש הבהמית כבר הבינה שאם תבוא ותטען בפנינו שאנחנו לא בסדר בגלל עבירות מהעבר, לא נקשיב לה. לכן היא באה ומקשה לגבי המצב העכשווי. היא טוענת בפנינו שאף על פי שלא עברנו עבירות, או שכבר עשינו עליהם תשובה, בכל אופן, כרגע גם ללא עבירות מצבנו ירוד, מכיוון שיש לנו מחשבות לא טובות כל הזמן: מחשבות כפירה, ספיקות באמונה, מחשבות ניאוף, תאוות וכד'.

הנפש הבהמית באה ואומרת לנו שחרף כל מאמצינו נשארנו אותו דבר – עדיין יש בנו רע, ולא נראה באופק סימן שהרע הזה עומד להיעלם, אדרבה – הוא הולך ומתגבר!

הפתרון – שמחה

לכאורה, ממה יש לשמוח במצב כזה, הלא אנו מרגישים שיש בנו רע?

התשובה היא, שצריך לשמוח מכך שנצליח להסיח את הדעת ממחשבות אלו, ובכך נקיים את המצווה של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". השמחה, אפוא, אינה על המחשבות הרעות עצמן, אלא מכך שמחשבות אלו דווקא מספקות לנו הזדמנות לעשות מצווה נוספת ולחזק בכך את הקשר עם הקב"ה.

האמת היא, שאם נתבונן בעניין לעומק, נבין שהסיבה האמיתית לעצבות הבאה בגלל המחשבות הרעות, היא מהסתכלות לא נכונה שלנו ומהערכה עצמית שגויה. העצבות על כך שיש בנו עדיין רע המביא אלינו מחשבות זרות, נובעת מגסות הרוח ומהגאווה שלנו. אנחנו חושבים את עצמנו לצדיקים ומאמינים שכבר ביטלנו את כל הרע שבנו, וכאשר מגיעות מחשבות זרות – האמת טופחת בפנינו ואנו נופלים ברוחנו.

אילו היינו יודעים מה היא מדרגתנו האמיתית לא היינו נופלים מכך. הרי אפילו הבינוני שלא עובר עבירות כלל (כפי שהסברנו באריכות בשער הראשון) – עוד לא ניצח וגירש מקרבו את הנפש הבהמית, אלא היא עדיין בתוכו, ואדרבה, היא גדלה ומתפתחת עם הזמן, ו"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".

"אתכפיא" – דחיית הרע

תפקידנו הוא בעיקר בדחיית הרע, ופחות בהפיכתו לטוב. הפיכת הרע לטוב היא בעיקר עבודת הצדיקים המכונה בזוהר (בארמית): "אתהפכא", להפוך.

עיקר עבודתו של הבינוני היא עבודת ה"אתכפיא", לכפות את היצר ולא לתת לו את מבוקשו.

למרות שהבינוני לא הופך את יצרו לטוב כמו הצדיק, עם זאת, כל "אתכפיא" קטנה שהוא עושה, כל ניצחון קטן על היצר – פועל פעולה עצומה. פעולה שגורמת נחת-רוח גדולה מאוד לקב"ה, כפי שכתוב בזוהר שפעולה קטנה זו מגבירה ומעלה את כבודו של הקב"ה יותר מכל פעולה אחרת.

נחת הרוח מפעולת ה"אתכפיא" נמשלה למאכל שמעיקרו היה חריף ובלתי אכיל, אך טופל בידי הטבח, והותקן לכדי מאכל ערב. כך הבינוני – יש בו עדיין רע, אבל בזכות כפיית היצר הוא ממתיק אותו. הוא לא הופך אותו, אלא מתעל אותו לפעולות טובות. נחת רוח מפעולת ה"אתהפכא", לעומת זאת, נמשלה למאכל שהיה מתוק מלכתחילה, כמו הצדיק שכל מהותו מתיקות וערבות.

עבודת ה"אתכפיא", היא אחד החלקים היסודיים ביותר בחייו של הבינוני. אין מדובר רק בכפיית היצר שלא לעשות איסורים, אלא גם בדברי ההיתר, כל פעולת "אתכפיא" קטנה עושה נחת רוח עצום בשמים. אפילו כשאוכלים אוכל כשר ניתן לגרום נחת רוח לבורא – אם אוכלים מזון בריא ולא רק טעים, ואם מפסיקים לאכול לפני שהבטן מתמלאת כך שהאכילה היא לצורך הגוף ולא לשם מילוי תאווה.

הדבר אמור לא רק במעשים, אלא גם בדיבור, כאשר לא אומרים כל מה שרוצים; וכן בשמיעה, כשלא שומעים כל מה שרוצים; כמובן גם בראיה, כשלא מסתכלים לכל מקום שרוצים, ואפילו במחשבות.

במידה מסוימת, יש בעבודת ה"אתכפיא" מעלה גם על עבודת ה"אתהפכא", ובכך יש מעלה בבינונים על הצדיקים:

כשצדיק עושה רצון השם, אין בכך חידוש, שהרי לא קיימת אצלו התנגדות לכך מלכתחילה, אין לו התמודדות. לעומת זאת כאשר הבינוני – שיש בו יצר הרע ויש בו נפש בהמית – מתגבר על היצר שלו, יש בכך חידוש עצום. ואין זה משנה אם התגבר בדבר קטן (לדוגמא: לדחות את הארוחה בכמה דקות) או בדבר גדול (לדוגמא: לא לדבר לשון הרע), מכיוון שהחידוש ביחס עבודת הצדיקים הוא בעצם זה שפעל בניגוד לרצונו והתגבר על יצרו.