קטע הלימוד היומי #57
לא ליפול ברוח
קיומן של מחשבות אלה לא צריך להפיל או לייאש אותנו, חס ושלום, אלא אדרבה – לשמח אותנו. העובדה שנופלות מחשבות טורדות באמצע התפילה, הינה ההוכחה הטובה ביותר לכך שאנו מתפללים כמו שצריך.
התפילה נקראת בזוהר "שעת קרב", מכיוון שבמהלכה מתרחשת עיקר המלחמה בין שתי הנפשות. הנפש הבהמית יודעת שהתפילה משפיעה על כל היום. היא יודעת שאם בזמן התפילה נחוש קצת קדושה, אם בזמן התפילה נזכור מול מי אנו עומדים, מה מעשינו כאן ומהי מטרתנו בחיים – המשך היום ייראה בהתאם. לכן, דווקא אז היא מפעילה את כל כוחותיה כדי להילחם בנפש האלוקית. הנפש הבהמית מרגישה צורך להתגבר ולהפריע לנפש האלוקית כאשר היא מרגישה מאוימת. היא חשה שהנפש האלוקית מתפללת כראוי ולכן באה להפריע. עצם ההפרעה מוכיחה שזו תפילה בכוונה.
לפעמים מרגישים שמייד בתום התפילה נעלמות כל המחשבות הזרות, ממש ברגע שאחרי… העצה לכך היא לדמות מחשבות אלה לגוי רשע שבא ומנסה להפריע לנו ולבלבל אותנו באמצע התפילה. במקרה כזה, ודאי שלא נתייחס אליו, אלא נתפלל ביתר כוונה.
אם לא מצליחים, צריך להתפלל ולהתחנן להשם שברחמיו הרבים יחוס עלינו וייקח מאיתנו את המחשבות הללו. זאת משום שגם לו יש אינטרס בכך. אין זו רק בקשה פרטית שלנו – אנו מבקשים בתפילה "עשה למענך והושיענו". כאשר נזכרים שזו לא בעיה פרטית שלנו ומפסיקים להסתכל על העולם מנקודת המבט האישית, האנוכית – נזכרים שיש בנו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש. במצב כזה לקליפות יש כבר פחות במה להיאחז. זה כבר לא קרב פרטי שלנו, זו לא תחושת כישלון "אגואיסטית", אלא חלק ממאבק אלוקי, ומשם הדרך לניצחון כבר קלה יותר.
ה' רוצה את הטרדות שלך
רבי מנחם מנדל מקוצק פנה פעם לאחד מחסידיו ואמר לו: "אני יודע על מה חשבת בתפילת יום הכיפורים השנה. תחילה ביקשת מה' שידאג לך לפרנסה כדי שתוכל ללמוד תורה ולהתפלל בשקט, אחר כך אמרת לו שאם יהיה לך יותר מדי כסף גם תהיה טרוד אז ביקשת סכום נמוך יותר".
החסיד עמד המום, והרבי המשיך ואמר: "ואולי בכלל מה שהשם רוצה ממך זה שתהיה טרוד, תתגבר על הטרדות ואז תתפלל ותלמד תורה?"
לסיכום
מחשבות על עבירות מהעבר צריך לדחות לשעה קבועה מראש. מחשבות על מצבי הרוחני הלא טוב בהווה נובעות מהערכה עצמית לא נכונה. כאשר הן באות באמצע היום, צריך לשמוח על ההזדמנות לקיים מצוות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", כאשר הן באות באמצע תפילה, סימן שזו תפילה טובה ולא צריך להתייחס אליהן כלל, אלא להגביר את הכוונה.