קטע הלימוד היומי #59

לתקוף את החושך

כאמור, הבעיה איתה אנו מתמודדים בפרק זה, בשונה מהבעיות הקודמות, היא לא חוסר בהבנה, אלא בהרגשה וקליטה.

חוסר זה נובע מעודף ישות. הישות משולה לחושך והנשמה משולה לאור: כמו שהמציאות האמיתית היא האור, בעוד שהחושך אינו מציאות, אלא רק היעדר אור – כך גם אצלנו, המציאות האמיתית היא הנשמה, והישות היא רק חוסר בהרגשת הנשמה. לכן ישנה דרך נוספת להתגבר על הישות: על ידי תוקף. לפעמים צריך לדבר בתוקף כלפי הנפש הבהמית. ומכיוון של"חושך" אין מציאות משל עצמו, על ידי הדיבור התקיף יתגלה כי בישות אין ממש, וכל הסיבה שהקליפה מתגברת היא בשביל שאנחנו נתחזק ונעמוד בתוקף כנגדה.

רבי אלעזר

מסופר בגמרא על רבי אלעזר בן שמעון שראה יהודי בשוק וכינה אותו "מכוער". אותו יהודי ענה לו שאם יש לו בעיה עם מראהו – שילך לאומן שעשה אותו (בורא עולם). רבי אלעזר לא התכוון ל'מכוער' בגשמיות אלא מכוער ברוחניות. הסיבה שדיבר בכזו שפה לאותו יהודי, היא מכיוון שרצה לשבור את קליפת הישות העוטפת אותו ולהגיע אליו לנשמה. ואכן כך היה – אותו יהודי גילה פתאום את האמונה שבו, ולכן בתשובתו לרבי אלעזר הפנה אותו לבורא עולם.

כפי שעשה גם משה רבנו למרגלים שהוציאו את דיבת הארץ. הוא לא ניסה לשכנע אותם, מכיוון שידע שבתוכם בוודאי גם הם מאמינים בני מאמינים, רק שהקליפה התגברה עליהם. לכן קצף עליהם משה ודיבר אליהם בתקיפות, ועל ידי כך התבטלה הקליפה והמרגלים חזרו בתשובה והצטערו על מה שאמרו נגד ארץ ישראל.

זוהי גם הדרך בה אנו צריכים להתייחס לספיקות באמונה, עלינו לדעת שאין בהם ממשות ולעמוד כנגדן בתוקף, ואז ממילא יתבטלו כבר מעצמם. 

לדון לכף זכות

ייתכן שלאחר התבוננות זו האדם אכן יחוש פחות שבע-רצון מעצמו, אך עדיין ירגיש שמצבו טוב בהרבה משל הסובבים אותו. ישנה התבוננות נוספת שיכולה לעזור במקרים כאלה, וגם ללמד אותנו שיעור חשוב בלימוד זכות על כל אדם.

לעיתים, כאשר אנו מסתכלים על אנשים אחרים, אנו שופטים אותם לפי הסטנדרטים ואמות המוסר שלנו, וכך מגיעים למסקנה כי הם גרועים מאיתנו מהרבה. הדרך הנכונה היא לבחון אותם בהתאם למצבם שלהם. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו – נאמר בפרקי אבות, כי מקומו הוא שגורם לו לחטוא. ייתכן כי אם אנו עצמנו היינו במקום אותו אדם, עם הנפש איתה נולד, בתנאים בהם גדל ובהתאם למצבו הנוכחי – היינו חוטא בדיוק כמוהו, ואולי אפילו הרבה יותר.

אצל אדם אחד הניסיון הוא להימנע מעבירה או למשול בתאוותו, ובכדי להתגבר על יצרו הוא נדרש להפעיל את כל כוחותיו הפנימיים. לעומתו, אדם אחר נדרש לגלות אותם הכוחות כדי להתפלל בכוונה, לברך בכוונה, או להתאפק מלדבר לשון הרע ודברים בטלים. אם האחרון לא מוצא את הכוחות לעשות זאת, במה טוב הוא מחברו שעובר עבירה בפועל? שניהם מוצאים את עצמם מול ניסיון ולא עומדים בו. ייתכן שהניסיון של האחר קשה בהרבה משלנו, שהרי זה אינדיבידואלי לכל אחד ואחד.\