קטע הלימוד היומי #6

אב ובן

משל נוסף המסייע להבנת מהותה של הנפש האלוקית, הוא מאב ובן. הקשר שבין אבא לבנו הוא קשר עצמי, האהבה שיש ביניהם היא אהבה שאינה תלויה בדבר. היא לא נובעת מסיבה חיצונית. האבא לא אוהב את בנו בגלל שהוא מוצלח, אבא לא אוהב את אחד מילדיו יותר מן האחר בגלל הישגיו בלימודים. האהבה היא שווה לכולם, כיוון שמלכתחילה אינה נובעת מסיבה חיצונית אלא מעצם זה שהבן מגיע מהאבא.

אמנם, לגבי 'נחת הרוח' החיצונית שיש לאבא מבניו קיימים הבדלים. כאשר בן הולך בדרכי אביו זה מסב לאב שביעות רצון גדולה, וכן להיפך. 'מצב רוחו' של האבא מושפע ממעשיהם של הבנים, אך זה אך ורק בנוגע לביטוי החיצוני של הדברים. לגבי האהבה הפנימית ועצם הקשר – כל הילדים שווים.

הדברים מתחדדים כאשר ישנו אב שאחד מבניו נמצא בשבי: האבא לא חושב על כך שהוא היה בן מוצלח יותר מהשאר ולכן הוא רוצה אותו בחזרה. הוא גם לא יוותר בשום אופן על בן מוצלח פחות. האבא רוצה את השחרור בכל מחיר ובכל אופן, וכלל לא משנה אם בעתיד הילד הספציפי הזה יתנהג כמו שצריך או לא. זאת כיוון שהקשר ביניהם הוא קשר עצמי שלא תלוי במעשים החיצוניים.
בדומה לכך מתואר הקשר של הקב"ה לנשמה האלוקית: זהו קשר עצמי. נכון שלא תמיד זה מתבטא בצורה גלויה (וכמו שיש מצבים בהם לא ניכרת בגלוי גם אהבת האב לבנו), אך באופן פנימי זה תמיד 'שם'.

סיפור מהודו הרחוקה

לבית חב"ד בהודו נכנסה בחורה ישראלית קיבוצניקית, שלא היה לה מושג וחצי-מושג על תורה ומצוות, ואף חשבה שהבית חב"ד ממומן מכספי המיסים שהיא משלמת בארץ… (חוסר הידע היום כל כך גדול, עד כדי כך שפגשתי פעם מישהו שהיה משוכנע שברגע שחוזרים בתשובה מתחילים לקבל צ'ק של עשרת אלפים ש"ח מהמדינה בכל חודש…)

בכל אופן, היא באה מלאת תלונות על הבית חב"ד, על הדת, ובכלל על היהדות. היא הצהירה בגאווה כי היא נאורה ומשכילה ולא מאמינה בה' ובתורתו. באותו היום שליח הרבי במקום היה במצב רוח טוב, הוא לא רצה להיכנס איתה לויכוח והחליט "לזרום" איתה.

"האם את בטוחה בזה שאת לא מאמינה?!" הוא שאל אותה. "וודאי שכן" השיבה. "אם כך", המשיך הרב, "בואי נראה אותך מוכיחה זאת. יש לנו כאן בבית הכנסת ארון קודש עם ספר תורה, בואי נראה אותך זורקת אותו לרצפה". כששמעה זאת הגיבה מיד שאת זה היא לא יכולה לעשות.

"מה הבעיה?" שאל אותה הרב "הרי הרגע הצהרת שמבחינתך הכול המצאות, התורה אינה קדושה, אז מה הבעיה לזרוק את הספר?", היא לא כל כך ידעה מה לענות וניסתה לתרץ שפשוט לא נעים לה, היא אכן לא מאמינה אך היא מכבדת אותנו.

הרב ענה לה שאם זו הבעיה אז הוא מודיע באופן רשמי שהוא מוחל על כבודו והיא מוזמנת לעשות זאת. היא שוב התפתלה ואמרה שהיא לא רוצה לעשות שם רע לקיבוצניקים. "גם לכך יש פיתרון" אמר הרב, "כנסי כאן לחדר סגור ללא חלונות, תעשי זאת לבד, ורק תספרי לנו שעשית זאת".

עכשיו היא כבר לא ידעה מה לענות ואמרה שאין לה ממש הסבר, אבל היא לא יכולה לעשות את זה.
"אני לא מתפלא" אמר הרב, "גם לך כמו לכולנו יש נשמה אלוקית, אמנם היא ישנה רוב הזמן ואולי אף נמצאת בתרדמת, אך כאשר מזעזעים אותה היא מתעוררת ולא מוכנה לעשות משהו שיפריד אותה מאביה שבשמיים".

בעצם, הנשמות של כולנו קצת 'ישנות', והשאלה היא רק מה צריך לעשות כדי להעיר אותן. ישנם כאלה שמתעוררים בבוקר כשקוראים בשמם בלבד, וישנם כאלה שצריך לטלטל ולשפוך עליהם מים כדי שיתעוררו…

כך גם לגבי הנשמות. ישנם כאלה שנשמתם מתעוררת בקלות ואפילו על עבירה קלה לא יהיו מוכנים לעבור; וישנם כאלה שקשה להעיר אותם, ורק כשירגישו שזה ממש קצה הגבול, שזה יפגע להם בנשמה, אז הם מתעוררים.

ובחזרה לנמשל…

כעת נוכל להמשיך לעמוד על טיבה של הנפש האלוקית. כאמור, מצד הנשמה האלוקית כולנו בנים של השם, (וכפי שנאמר בפסוק – "בנים אתם לה' אלוקיכם"). ולכן כל היהודים הם "מאמינים בני מאמינים" ואי אפשר לקחת את זה מהם. גם אם יש אחד שמדבר או מתנהג שלא כראוי, 'בפנים' הוא קשור לקב"ה, והשאלה הינה רק עד כמה זה מוסתר.

אגב, לכן אפשר לראות הרבה מקרים שיהודי מתעורר פתאום בגעגועים לקב"ה אפילו מבלי שלמד על כך. אם הקשר שלנו לה' היה רק קשר שכלי, קשר הגיוני, אז ברגע שהיינו מחליטים שלא מתאים לנו, או ברגע שלא היינו מבינים משהו – הקשר היה מתנתק ולא הייתה סיבה שיתחדש שוב. אך כיוון שזהו קשר עצמי, הוא אינו יכול להתנתק.