קטע הלימוד היומי #61

שמחה אמיתית

כאשר נמצאים בעצבות הנובעת מעודף של הרגשת הישות, ישנה עצה פשוטה – לחפש מישהו עצוב יותר ולעזור לו… מה בעצם יקרה? הסיבה שהיינו עצובים היא משום שהיינו שקועים בעצמנו יותר מדי. ברגע שעזרנו למישהו אחר – יצאנו מעצמנו, מהישות שלנו, וממילא השמחה יכולה להיכנס שוב…

עצבות שמביאה שמחה?

בפרקים הקודמים הסברנו שחוסר הבנה הוא שמפריע לאדם להיות בשמחה. כאשר אדם רואה את התמונה בצורה לא נכונה, בצורה מצומצמת, זה מביא אותו לידי עצבות. כאשר אדם מסתכל רק על העולם הגשמי ולא רואה שיש דברים מעבר, הוא לא מצליח להבין שהכל לטובה, ולא רק שהכל לטובה – דבר שבסוף יתברר כטוב, אלא ממש טובה – גם עכשיו זה טוב. או אז, הוא נופל לעצבות ממאורעות כאלה ואחרים המתרחשים סביבו.

תחילה הסברנו איך שכל מה שקורה הוא אכן לטובה, ולאחר מכן, בפרק הקודם התייחסנו למצב בו אדם מבין שהכל לטובה, אך בפועל הוא עדיין עצוב מכיוון שליבו אטום והוא איבד את היכולת להרגיש. שורש הבעיה הוא האגו ושביעות הרצון העצמית, ולכן כאן הפיתרון הוא לא בהבנה שהכל לטובה, אלא ב"שבירת" הלב והכנעת הישות. הלב האטום מסתיר על הנשמה, ועל ידי שבירתו יוכל אור הנשמה להאיר שוב. ה"סתימה" שהייתה בלב – נפתחת.

שבירת הלב נעשית, כך הסברנו, על ידי חשבון נפש אמיתי של האדם עם עצמו, במהלכו יסיק כי אל לו להיות כל כך שבע רצון מעצמו. אדרבה, חשבון הנפש יגרום לו לבכות על היותו רחוק מאוד ממה שהיה יכול ואמור להיות.

פיתרון זה אינו מובן, לכאורה. שהרי הבעיה שיש לאדם זה היא היותו שרוי בעצבות, והפיתרון המוצע לו הוא גם להיות בעצבות?! כלומר, תחילה קיבלנו עצות כיצד להימנע מעצבות, והסברנו עד כמה עצבות היא דבר פסול. כעת, פתאום הדרך לצאת מעצבות היא דווקא באמצעות העצבות?!

משל הגרזן והיער

מסופר במדרש שכאשר הומצא הגרזן (החלק החד בגרזן שבעזרתו חוטבים עצים) היער "נכנס ללחץ" ולא ידע איך להתמודד עם המצאה חדשה זו. אמר לו הגרזן: "הרי רק כשאני מחובר לידית העשויה מעץ אני יכול לחטוב עצים, אז מה אתה דואג?". כלומר, כדי לחטוב עצים צריך להשתמש בעצים (ידית הגרזן עשויה מעץ).

כך גם במלחמת הקדושה והקליפה (הכח המסתיר על הקדושה), כדי להתגבר על הקליפה צריך להשתמש בקליפה עצמה! מקור העצבות הוא אמנם מהקליפה, ולכן היא דבר פסול. אך מצד שני יש זמנים שכדי להתגבר על הקליפה, על העצבות – עושים זאת דווקא על ידי העצבות עצמה.

כביכול יש כאן שני "מינוסים" שיוצרים "פלוס". כאשר נהיה עצובים מכך שאנו עצובים, זה יוציא אותנו מהעצבות. כאשר נהיה מתוסכלים מזה שאנו מתוסכלים, זה יוציא אותנו מהתסכול. ברגע שנתבונן בעצמנו מהצד, נקלוט שהעצב, התסכול, הכעס, חוסר השמחה – נובעים כולם מהאגו, זאת הדרך להשתחרר מכך.

לכן אין מה לדאוג מכך שההתבוננות בפרק הקודם תביא אותנו לעצבות, כי אדרבה, דווקא עצבות זו תזעזע אותנו ותוציא אותנו מהעצב. המעבר לשמחה לא יהיה ברגע אחד, ישנו שלב נוסף בדרך, והוא – המרירות.

בין מרירות לעצבות

עצבות היא תחושת כבדות, ייאוש וחוסר רצון לשנות את המצב. מרירות – היא ההרגשה שאף על פי שהמצב לא טוב, אנו רוצה לשנות, לשפר, להתקדם.

בעומק יותר, בעצבות כואב לנו על עצמנו – "אני לא בסדר, אני לא מוצלח" – העיקר כאן הוא "אני". במרירות לעומת זאת, כואב לנו על הפגיעה בקשר עם הקב"ה. ולכן העצבות מביאה אותנו לנפילה, והמרירות מוליכה אותנו לשינוי.