קטע הלימוד היומי #62

מה צריכים ממך

מסופר על חסיד של האדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי, מחבר ספר התניא), עשיר ובעל צדקה גדול שירד מנכסיו, ולא עוד, אלא שהפך לבעל חוב גדול. הוא הגיע לאדמו"ר הזקן, שטח בפניו בבכי את כל שעבר עליו, וסיפר כמה התחייבויות של צדקה נשארו לו ואינו יודע מה לעשות עכשיו.

ענה לו האדמו"ר הזקן: "עד עכשיו אמרת מה אתה צריך, חשבת פעם בשביל מה צריכים אותך?", כשהחסיד שמע זאת, הבין במה טעה. הוא הבין שהעצבות שלו נבעה מישות. הוא לא חשב מה נדרש ממנו, אלא מה הוא רוצה לעשות. כששמע את התשובה התעלף, ולאחר מכן, כשהתעורר – החליט לשנות את המצב, נשאר בבית המדרש ולמד תורה בשמחה גדולה. לאחר כמה שבועות קיבל ברכה מהאדמו"ר הזקן לשוב למסחר, והתעשר בחזרה. 

מרירות – מתי וכיצד?

בפרקים הקודמים הסברנו שאם באות מחשבות של עצבות יש לדחותן לזמן שנקבע מראש, אך כאן המצב הוא שונה. כאן אין צורך לחכות, אדרבה, כשאנו ממילא עצובים מעניינים גשמיים – זה הזמן לחשבון הנפש הרוחני שיוביל אותנו לזעזוע ומשם למרירות. כאשר נעבוד בצורה זו נראה שהעצבות לא תוביל אותנו לייאוש, אלא נמנף אותה לעשייה.

לקום ולעשות

מסופר על בחורים שישבו עם הרב שלהם ברוסיה ולמדו במחתרת. הם דיברו ביניהם על מצבם הרוחני, כאשר לפתע הילד ששמר בחוץ שרק וסימן להם שהמשטרה החשאית מגיעה – כולם קפצו מיד והתחבאו. כשחלפה הסכנה שאל אותם הרב – "למה ברחתם מיד?", הם ענו כי פחדו על חייהם. – "אם כך", שאל הרב – "למה כשדיברנו על המצב הרוחני הירוד, במקום לקום ולשנות ישבתם ובכיתם?…". אם המצב באמת מציק לנו (ולא האגו) נקום ונשנה.

כאשר עצובים מסיבות גשמיות, למרות שאנו מבינים שהכל לטובה עדיין יש מועקה בלב. כשלא מצליחים להשתחרר מההרגשה הכבדה ולשמוח – צריך להתחיל לעשות חשבון נפש על מצבנו הרוחני. כאשר נראה פתאום כי מצבנו הרוחני גם הוא "לא משהו", ואולי עוד גרוע יותר מהמצב הגשמי, אזי הבעיות הגשמיות פתאום לא יראו לנו כל כך חמורות. כשאדם עצוב מכך שהוא חייב למכולת אלף שקלים, ברגע שייזכר כי לבנק הוא חייב מאה אלף שקלים – החוב למכולת כבר לא ייראה לו כל-כך גרוע ופחות יטריד אותו.

כאשר אנחנו מבינים מה מצבנו הרוחני וכמה התרחקנו מהשם (הדגש הוא לא על ה"אני" אלא על "התרחקנו מהשם") – זה יגרום לנו לצאת מהבוץ ולהתחיל לפעול לשנות את המצב, משם נעבור כבר לשמחה אמיתית.

העובדה שהאדם הידרדר למקומות הנמוכים ביותר לא צריכה להפריע לו לשמוח. יש בנו שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. ההידרדרות שלנו – לא משנה כמה הידרדרנו, כמה נמוך הגענו ובאיזה עניינים שליליים התעסקנו – הייתה כולה מצד הנפש הבהמית. גם כשהיינו במקומות הנמוכים ביותר, עדיין הייתה בתוכנו גם נפש אלוקית. היא אמנם הייתה בגלות, אבל היא תמיד הייתה שם. עכשיו, כש"התעוררנו" מהעצבות, ואנו כבר בשלב השינוי בדרך לשמחה, אנו מחלצים את הנפש האלוקית מהגלות בה הייתה שרויה, ומאפשרים לה לעבוד את ה'. לכן, בנקודה זו אין לשם מה להיות עצובים על כך שהיינו רחוקים מה'. אדרבה – ככל שהיינו רחוקים יותר והנפש האלוקית הייתה "עמוק" יותר בגלות, כך גדולה יותר השמחה על יציאת הנפש האלוקית מהגלות.