קטע הלימוד היומי #63

מקור השמחה

לפי הנ"ל, סיבת השמחה היא העובדה שיש בנו נשמה אלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש! אפשר להמשיל זאת לבן מלך (הנשמה) שהיה בבית האסורים (הגוף), שכאשר הוא משתחרר וחוזר לבית אביו זו שמחה עצומה. ועל אף שהגוף והנפש הבהמית לא השתנו עדיין (ואין ערובה לכך שישתנו בקרוב), אין זה מפריע לנו לשמוח, מכיוון שהשמחה היא מצד הנפש האלוקית שיצאה מהשבי והגלות בהם הייתה. אנו מגיעים למצב בו הנפש האלוקית כל כך חשובה ויקרה לנו, עד שמה שמשפיע עלינו הוא דווקא מצבה ולא מצבם של הנפש הבהמית והגוף. 

זהו היחס שצריך להיות לנו כאשר אנו ניגשים לקיום תורה ומצוות – שמחה גדולה על כך שבכל מצווה ומצווה הנפש האלוקית משתחררת ממאסרה. נכון, עדיין נרגיש בקיומם של הנפש הבהמית והגוף, ונדע היטב לאן הם שואפים ומכוונים, אך לא צריך להתעצב מכך. אני לא עשיתי את עצמי! לא אנו קבענו שיהיה לנו גוף שנמשך לתאוות ולעניינים שליליים, כי אם הקדוש ברוך הוא.

בהבנה זו אנו הופכים את הבעיה האישית שלנו (הנפש הבהמית היא פרטית) לבעיה משותפת שלנו ושל הקב"ה, שהרי הוא זה שיצר את המערכת הזו. כאשר הגישה לבעיה היא לא מתוך נקודת מוצא אנוכית ולא מצד הישות, הדרך לפיתרון הרבה יותר קלה. כל עוד אנו יוצאים מתוך נקודת המוצא של ישות, תמיד ניפול לעצבות. כאשר הדגש הוא על ה"אני", הרי שתמיד נחוש כי לי חסר ואני לא מספיק קרוב לה'. אך כאשר אנו מסתכלים על המצב כבעיה משותפת שלנו ושל הקב"ה, הרבה יותר קל לצאת מהעצבות. 

הקב"ה עשה זאת מכיוון שרצה שתהיה לנשמה ירידה לצורך עלייה. אין לשם מה להתעצב מזה, שהרי אין בכוחנו לשנות את חוקי המשחק. מה שאנו כן יכולים לעשות, זה לשחק לפי החוקים ולספק את צרכיה של הנשמה בכך שניתן לה להתבטא בעולם על ידי קיום תורה ומצוות.

לסיכום

לא מספיק להבין למה הכל לטובה, לפעמים הישות שלנו חוסמת את ההרגשה האמורה לבוא בעקבות הבנה זו. על ידי שבירת הישות נהפוך את העצב למרירות, המרירות תביא אותנו לעשייה, לתיקון ולשיפור. הירידה היא לצורך עלייה וכאשר יוצאים מהעצבות ומשיבים את הנשמה למקורה ושורשה – זוהי השמחה הגדולה ביותר.