קטע הלימוד היומי #65

שמחה כפולה 

כאשר אדם מקיים את המצוות בשמחה גדולה, כולל ה"אתכפיא" ו"אתהפכא" עליהן הסברנו בפרקים הקודמים, הוא משמח גם את השם. הידיעה שעל ידי המעשים הטובים שלנו נפעלת שמחה "למעלה" – משמחת אותנו אפילו עוד יותר ממה שהיינו שמחים עד עכשיו. כמו בן ששמח להסב נחת רוח לאביו, וכאשר הוא רואה עד כמה אביו שמח, גם הוא בעצמו שמח עוד יותר.

כל יהודי יכול להגיע לשמחה עצומה וכפולה: שמחה על עצם העובדה שה' נמצא איתו, ושמחה הנובעת משמחתו של הקב"ה, שנגרמת כתוצאה מהעבודה שאנו עושים כאן למטה.

האחים הקדושים

מסופר על האחים הקדושים – רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי, שנאסרו פעם אחת ע"י השלטון הרוסי והוכנסו לתא מעצר קטן וצפוף, שבמרכזו עמד דלי ששימש את האסירים כשירותים ציבוריים…

רבי אלימלך ראה זאת והתעצב – "אפילו להרהר בדברי תורה אסור פה…", חשב. אך כשהסתכל הצידה ראה שאחיו רבי זושא שרוי בשמחה, הוא שאל אותו – "ממה כבר יש לך לשמוח, נמצאים בתא צפוף, אנחנו היהודים היחידים פה, ואפילו לחשוב דברי תורה אסור בגלל הדלי הזה?!" 
ענה לו רבי זושא – "בדרך כלל אני שמח כי אני מתחבר לקב"ה ע"י לימוד התורה, אך עכשיו אני שמח פשוט כי אני יהודי ולא יותר מזה". כשרבי אלימלך שמע זאת שמח גם הוא שמחה גדולה ומתוך כך פצחו שניהם בריקוד.

כשהסוהרים באו לבדוק על מה המהומה בתא, הצביעו כל האסירים על הדלי ואמרו שהכל בגללו… מיד הוציאו הסוהרים את הדלי מהתא – ועכשיו רבי זושא ורבי אלימלך יכלו גם ללמוד תורה…

לכל אחד מאיתנו יש בנפש איזשהו דלי שלא נותן לנו לשמוח. אם ברצוננו להוציא אותו, צריך לעורר בנו שמחה ממקום כזה שלא תלוי בשום דבר, מקום עצמי – פשוט כי אנחנו יהודים. ע"י השמחה הזו כבר נצליח להוציא את הדלי החוצה.

ועשו לי מקדש

בזמן בית המקדש, כאשר יהודי רצה "לפגוש" את הקב"ה הוא היה עולה לבית המקדש. אך מאז שנחרב בית המקדש קבע הקב"ה את ביתו בתוך התורה, "המפגש" איתו מתקיים דרך לימוד התורה. 

כלומר, כאשר נרצה להחדיר בעצמנו את ההתבוננות הנפלאה אודותיה דיברנו; כשנרצה להרגיש שהקב"ה אכן נמצא כאן איתנו כל הזמן; כשנרצה לחוות את ההרגשה הזו בתוך חיי היום-יום ולא רק באופן מנותק מהעולם – נעשה זאת דרך חיים של קיום תורה ומצוות.

אין הכוונה שצריך לשבת בבית המדרש כל היום, גם כאשר קובעים עיתים בבוקר ובערב (כל אחד לפי יכולתו) העניין מתבצע. ואדרבה, כאשר יוצאים לעולם – לעסקים או למסחר, ועושים הכל על-פי דיני התורה – נפגשים עם הקב"ה גם שם. כאשר נושאים ונותנים באמונה, מפרישים צדקה מהרווחים, עוזרים לעניים וכו' – גם בשעת העסק אנו עם הקב"ה. 

לסיכום

שמחה אמיתית נובעת מהידיעה שהקב"ה נמצא איתנו כל הזמן ובכל מצב, החדרת ידיעה זו לפנימיות נעשית על ידי אורח חיים של תורה ומצוות.

הפרקים האחרונים דנו בשלילת העצבות ובהשגת השמחה.

תחילה הסברנו למה כל כך חשוב להיות שמח (כדי שנהיה זריזים ונוכל לנצח במאבק היומיומי); אחר כך הסברנו מדוע אין צורך להיות עצוב מעניינים גשמים (הכל לטובה, גם הייסורים); מדוע אין צורך ליפול לעצבות כתוצאה מעבירות (חשבון נפש צריך לעשות בזמן שנקבע מראש ולא לתת למחשבות לשלוט בנו); מדוע לא צריך להתעצב מכך שעדיין יש לנו הרהורי תאווה, כפירה וכיו"ב (אנחנו לא צדיקים, הלוואי שנהיה בינוניים. באנו לעולם כדי להתגבר על המחשבות הללו) ומדוע לא להיבהל מכך שזה בא באמצע התפילה (אדרבה, העובדה שבאות מחשבות כאלו מוכיחה שהתפללנו כמו שצריך, אחרת הנפש הבהמית לא הייתה מנסה להפריע לנו).

אחר כך עברנו לדבר על עצבות הנובעת מלב אטום, הסברנו איך "לשבור" את הלב, וכתוצאה מכך להגיע לחמישה רבדים של שמחה: א. שמחה מכך שיש לנו נפש אלוקית ובכל מצווה אנו מוציאים אותה מ"הגלות" שלה, מההגבלות שהגוף ונפש הבהמית מגבילים אותה. ב. שמחה מכך שיש לנשמה את האפשרות לקיים ירידה לצורך עלייה ולהתבטא בעולם באמצעות תורה ומצוות. ג. שמחה מכך שהקב"ה נמצא בכל מקום ונותן לנו את האפשרות להתקרב אליו בכל עת. ד. שמחה מכך שהוא שמח כשאנו פועלים בצורה הנכונה. ה. שמחה בקיום התורה והמצוות שעל-ידם אנו נעשים משכן לקדושה.

בפרק הבא נראה שאחת ההשלכות הישירות מצד אחד, ואבן הבוחן לשמחה זו מצד שני – היא בקיום מצוות אהבת ישראל.